לא תאמינו. נכון בשבוע שעבר כתבתי על הת״ת של הישיבה וסיפרתי קצת על פעילות החסד שלו? יופי. ונכון שבסוף הטור הבטחתי לספר השבוע מהיכן הכסף שבאמצעותו מתאפשרת הפעילות הענפה של הת״ת? יופי. התוכנית שלי הייתה לכתוב קצת על קמפיין הגיוס של הת״תניקים שמתחיל בראש חודש אדר ומנסה לגרום לכמה שיותר בחורים מהישיבה להירתם למשימת איסוף התרומות. חשבתי לכתוב כמובן על איך היינו יורדים לבני־ברק בפורים דפרזים, מתדפקים על דלתות בוגרים ונגידים, אומרים כמה דברי תורה, שרים כמה שירים חופרים, שותים ויסקי זול ולפעמים יקר, ומקבלים פה מאה שקל ופה מאתיים ופה אלף (!). איך אחר כך היינו עולים בחזרה לירושלים לפורים דמוקפים, ועושים בדיוק את אותו הדבר וגומרים את הפורים מעולפים אך מרוצים ועם סכומי כסף גדולים שהצטברו לסכום עוד יותר גדול שהיה עובר מיד לעו״ש של הת״ת ומקיים אותו עד הפורים הבא.
זה פחות או יותר מה שתכננתי לכתוב ואפילו התחלתי להעמיד נקודות על מסמך הוורד של הטור, אבל אז לפתע בשעה שמונה וחצי במוצ״ש, הנייד שלי אותת ועל הצג הופיעה הודעת sms מבחור שלמד איתי בישיבה. כשנכנסתי להתכתבות ראיתי שהפעם האחרונה שהחלפנו הודעות הייתה בערב ראש השנה. הוא כתב לי ״שנה טובה עדן״ ואני כתבתי לו בחזרה ״שנה טובה אחי״ וזהו. אבל הפעם ההודעה שלו הייתה מסקרנת במיוחד: "היי עדן. קראתי את מה שכתבת על הת״ת וזה שטף אותי בזיכרונות. יש לי הרבה מה לספר לך באופן כללי, בינתיים אני שולח לך למייל משהו שבטח יעניין אותך ולעיניך בלבד". כתבתי לו בחזרה, "תודה שאתה קורא אחי, ותודה שכתבת לי. מחכה".
"היי עדן. קראתי את מה שכתבת על הת"ת וזה שטף אותי בזיכרונות. יש לי הרבה מה לספר לך באופן כללי, בינתיים אני שולח לך למייל משהו שבטח יעניין אותך ולעיניך בלבד"
אחרי כמה דקות קפצה לי בתיבת המייל הודעה חדשה ללא נושא. להודעה צורף קובץ פי־די־אף ללא שם וכשפתחתי אותו גיליתי מסמך סרוק בכתב יד יפה שכתוב במחברת שורות. בעמוד הראשון הופיעה כותרת: יומן אישי. זמן חורף תשע״ג. ומתחתיה השם של הבחור וראשי התיבות חדר״ג שרק סקרנו אותי יותר. שעה ארוכה קראתי את היומן האישי שלו שגם בחלומות הכי הזויים שלי לא הייתי מעלה על דעתי שהוא כותב בסתר. היו קטעים שהציפו לי את העיניים בדמעות, היו קטעים מצחיקים והיו כאלה שהזכירו לי נשכחות. אבל הסיבה האמיתית שהבחור הזה שיתף אותי ביומן שלו הייתה הקטע הארוך יחסית שנכתב בשבועיים שלפני פורים תשע״ג. כמובן שביקשתי ממנו רשות להביא כאן שלושה קטעים נבחרים מהשבועיים ההם, קטעים שידברו בעד עצמם.
יום ראשון י׳ באדר תשע״ג, 23:54
"…שמעון נתן לנו את הדף עם הכתובות של סורוצקין בגלל דוד שלי שגר שם וכבר שלוש שנים שהוא נותן 300. בנצי התעקש שניקח דף כתובות ברחביה או בשערי חסד. הוא אמר שנעשה שם יותר כסף. לא התווכחתי איתו. אמרתי לשמעון שאקפוץ לדוד שלי בבוקר להביא את ה־300 המיוחלים… היה קר מאוד. אף אחד לא פתח לנו את הדלת ברחביה חוץ מאישה מבוגרת אחת שאמרה שקוראים לה מלכה ושנתפלל על הבת שלה שגרה בשווייץ לבד. ראיתי שיש לה בבית לפחות שלושה חתולים. היא נתנה לנו מטבע של עשרה שקלים וסגרה את הדלת… חזרנו בלילה עם 41 שקלים בסך הכול. החבר׳ה שהלכו לאסוף כסף ברמת־שלמה חזרו כל אחד עם כמה מאות שקלים".
יום חמישי י״ד באדר תשע״ג, 6:40
"…לא ישנתי טוב בלילה למרות שאהרון עשה הכול כדי שארגיש בבית. הסתובבתי כל היום עייף ועצוב. אני שונא את בני־ברק בדם ושונא את פורים. לא לוקח איתי הרבה מהיום הזה חוץ מהביקור אצל העורך דין ההוא שגר ברחוב של הווילות. לא זוכר את השם שלו. רק זוכר איך הוא העיף עלינו שטרות של עשרים שקל בתמורה לכל דבר תורה שאמרנו. המראה הזה של בנצי מתכופף לקחת את השטרות לא יוצא לי מהראש. זה, והבחורה היפה שעמדה בצד וראיתי בעיניים שלה שהיא גם שונאת את פורים ואולי גם את בני־ברק. ואיך למרות זאת ידעתי שלא אתחתן איתה בחיים…"
מוצש ט״ז באדר תשע״ג, 21:15
"הייתה שבת הזויה. יש שיכורים נודניקים ויש שיכורים מצחיקים ויש שיכורים בלתי נסבלים. לא יודע למה אני מביא על עצמי כל שנה מחדש את החוויות האלה במקום להיעלם מהישיבה לאיזה חודש ולחגוג פורים כמו בנאדם. לפני כמה שנים בנימין וולף שהיה ראש הת״ת בזמנו (מה איתו באמת?) אמר לי משפט שלא יוצא לי מהראש: יכול להיות שאתה בעצם אוסף כסף לעצמך אבל לעולם לא תדע את זה…"
