לפני כמה חודשים, במסגרת ניתוח של המזרח התיכון שערך השבועון 'אקונומיסט', קראתי משפט מעניין, שהסב את תשומת ליבי לתופעה מדינית שאנחנו לא מרבים לשים לב אליה: במזרח התיכון, כתב העיתון, יש שלוש מעצמות מרכזיות ולמרבה העניין אף אחת מהן איננה ערבית: המדובר באיראן, טורקיה – וישראל. זה כמובן מפתיע, שהרי הרוב המוחלט של מדינות האזור הן ערביות, אבל משום מה החזקות ביותר ביניהן הן דווקא היוצאות דופן.
במחשבה שנייה, אפשר אולי לטעון שזה לא מקרי: אולי דווקא חריגותן של המדינות באזור היא שדירבנה אותן לעשות כל מאמץ כדי להפוך למעצמות, שהכוח הערבי לא יוכל לפגוע בהן. במקרה של ישראל זה בוודאי נכון. טורקיה ואיראן הן סיפור מורכב יותר. יש להן היסטוריה ארוכה (גם לנו, אבל רובה בגלות) שמתחילה עוד מהימים שהיו אלה שתי אימפריות: האימפריה הפרסית, ואחריה הסאסאנית, באיראן, והאימפריה העות'מנית בטורקיה. הן לא הפכו אפוא למעצמות בדור הזה, אלא ירשו מעצמות קדומות. אדרבה, אפילו עוצמתן הנוכחית מחווירה לעומת ימי הזוהר שלהן. מבין השלוש, רק ישראל היא באמת מעצמה אזורית חדשה.
שני אירועים שונים המחישו השבוע את עוצמתה החדשה של ישראל: האירוע הראשון הוא כמובן משימת התיווך שלקח על עצמו ראש הממשלה, נפתלי בנט, בין נשיאי רוסיה ואוקראינה, בהיותו בין המדינאים היחידים בעולם, בוודאי בעולם הדמוקרטי, הנהנה מקשרים טובים עם שתי המדינות. מנגד, גם נשיא טורקיה ארדואן התגלה כמחזר נמרץ אחרי ישראל, כשגולת הכותרת של הרומן המופלא הוא ביקורו השבוע של נשיא המדינה, יצחק הרצוג, בטורקיה, בהזמנתו האישית של ארדואן. החיזור הזה רק מדגיש את העובדה שמבין שלוש המעצמות אחת כבר הספיקה להיחלש מאז פורסם הטור ב'אקונומיסט'. הכלכלה הטורקית נחלשה מאוד עקב התערבותו הבוטה של ארדואן במדיניות הריבית של הבנק המרכזי; נחלשה כל כך, עד שארדואן נאלץ לחזר אפילו על פתחה של ישראל, כדי לקושש לעצמו מעמד מחודש באזור.
כך קורה ששתי המעצמות שנותרו הן למעשה השתיים שביניהן ניטש כיום קרב ההשפעה המרכזי באזור: ישראל מול איראן. צירוף של נסיבות הוא שהפך את ישראל הקטנה למעצמה: מצד אחד, מדובר במאמץ מתמשך של הנהגת המדינה והאליטות השונות שלה מימי הבראשית, מתוך הבנה שמדינה קטנה כמו ישראל תוכל לשרוד בשכונה הקשה שלנו רק אם תגלה נחישות ועוצמה – מבחינה ביטחונית, כלכלית, וחברתית גם יחד. מצד שני, החשיבה המדינית הגלובלית של ראש הממשלה הקודם, בנימין נתניהו, הביאה גם להידוק הקשרים עם מדינות רבות וחזקות ברחבי העולם – מהודו וסין, ועד מדינות חשובות בדרום אמריקה ובאפריקה.
ומצד שלישי, צריך להודות שדווקא הנסיבות השליליות שהתרחשו באזור בשנים האחרונות הן שהגבירו באופן פרדוקסלי את חשיבותה היחסית של ישראל. יציאת האמריקנים מאחריות צמודה למזרח התיכון, לטובת התמקדות בבית פנימה ובאזורי עימות אחרים (בעיקר דרום מזרח אסיה, מול כוחה העולה של סין, וכיום כמובן גם מול רוסיה), יצרה ואקום של מנהיגות בין המדינות בעלות האוריינטציה המערבית החוששות מעוצמתה של איראן. גם כאן, ידע נתניהו לנצל את הלימון שנוצר עם הסתלקות האמריקנים כדי לסחוט לימונדה של קשרים מפותחים וגלויים עם מדינות רבות שבעבר עשו ככל יכולתן כדי להתעלם מאיתנו, או כדי להעלים את הקשרים איתנו.
יש לנו כמובן זכות מלאה להתענג על המעמד המדיני החדש. הרווחנו אותו בעמל רב. אבל צריך גם להיזהר מחטא גאוות היתר, ההיבריס, הנלווה כמעט בהכרח למצבים מסוג זה. ראשית, העוצמה הישראלית היא יחסית בלבד; יחסית לעוצמתן של רוב מדינות האזור. היא בוודאי לא מקנה לישראל חופש תמרון רב מדי בין המעצמות האמיתיות של העולם. הראייה, שבשבוע זה ממש ראינו עד כמה, עם כל הדיבורים על מעצמה אזורית, קשה לנו להמרות גם את פיה של רוסיה וגם את פיה של אמריקה, ובמקרה של עימות ביניהן אנחנו מתפתלים כדי לצאת ידי חובת שתיהן. גם הביקור המתוקשר ברוסיה לא היה בא לעולם אלמלא היה כרוך באינטרס אישי של שני המנהיגים: אינטרס של בנט להצדיק את הנייטרליות הישראלית בין רוסיה לארה"ב בכך שהיא צריכה לשמור, כביכול, על מעמדה כ'מתווכת נייטרלית'. ובעיקר אינטרס של פוטין לפרק במקצת את חומת הבידוד שהטיל עליו המערב.
בקיצור: אנחנו לכל היותר ראש לשועלים, מעמד שבהחלט יש לו ערך, אבל בין האריות המקסימום האפשרי לנו הוא לכשכש קצת בזנב. שלא נתבלבל.
