כמעט כולנו מקובעים במחשבותינו. האירועים חודרים לתודעתנו ומיד מוכנסים למסלולם הקבוע סביב עמדותינו הקבועות. זה מאוד אנושי, ובדרך כלל גם שומר במידה מסוימת על בריאותנו הנפשית. אבל בדרך הזאת כמעט אי אפשר לחדש ולהתרענן מבחינה מחשבתית ויצירתית. הקשבתי לאחרונה (ולא בפעם הראשונה) לדבריו של פרופ' עידן שגב מהאוניברסיטה העברית. חוקר מוח המתמחה בחישוביות עצבית. הוא מקדיש זמן ומאמץ לחקר הקשר בין המוח לאומנות. לדבריו החשיפה שלו לאומנות פלסטית ולשירה גורמת למוחו לחוש ולחשוב "אחרת", ולאפשר לו להגיע לתובנות מפתיעות חדשות גם בתחומי המדע המובהקים. מנגד אני מבקש להזכיר שתי דוגמאות הפוכות, האופייניות הרבה יותר למקובל במקומותינו. הראשונה היא השבת, השנייה היא סוגיית קבלת פליטים מאזור מלחמה.
לגבי השבת אני חש שהתגובה האוטומטית של רובנו מחמיצה פעמים רבות מדי את העיקר. במאמר המערכת של הארץ )"המשרד לשירותי מיסיונריות", 1.3.22) מותקף המשרד לשירותי דת באשר לתקציבים שהוא מקצה לחיזוק המודעות לערכי השבת. תחושתי היא שכל מה שיוזכר לגבי השבת יעורר את התגובה הכמעט הכרחית של הדתה וכפיה. גם בלי להתעלם מתחושות אלה, זאת עדיין החמצה עצומה לעצור בכך את הדיון בשבת. מה עם היבטים " מחוץ לקופסא", כמו הצמצום העצום של זיהום הטבע ביום אחד בשבוע ? או למשל הקטנת העיסוק האובססיבי שלנו בקניה ובמכירה ללא הרף של מוצרים? או גם הקדשת זמן רב יותר לקריאה, לעיון וללימוד? כל אלה כלל לא עולים לדיון כיוון שהתודעה שלנו מתוכנתת באופן מיידי לקרוא את השבת דרך משקפי הכפייה וההגבלה. אנחנו לא מאפשרים לעצמנו אפילו בתאוריה לחשוב בכיוונים חדשים.
ובדומה לכך נושא הפליטים. אני מודה שבדרך כלל דאגתי היתרה היא לאזרחי ישראל ולעם ישראל בכלל. העובדה שישראלים ויהודים יכולים למלט את נפשם למדינת ישראל מהמלחמה האכזרית באוקראינה היא משמעותית ביותר. אבל אני מאלץ את עצמי לדון בסוגיה באופן רחב ואנושי יותר. גם אם האופי היהודי-דמוקרטי של ישראל חיוני לכל ערכי, הרי הצלת חפים מפשע , תהא לאומיותם אשר תהא, חשובה ביותר. ישראל גם צריכה וגם יכולה להרשות לעצמה להציע מחסה לפליטי מלחמה באוקראינה באופן סביר ומידתי. הדאגה לבני אנוש באשר הם חייבת להעסיקנו כבני אדם וכיהודים שוחרי מוסר וחיים. לא רק מדעני מוח חשובים מבינים שהשימוש בדפוסי מחשבה מקובעים אינו חזות הכל, גם בני אדם באשר הם חייבים לאתגר את מוחם בין שהדברים נוגעים במצוקות של אחרים ובין אם הדבר נוגע בפלאי השבת.
