כותבי ארץ נהדרת הציגו אתמול קווים אדומים שלטענתם אסור למדינת ישראל לחצות, כשביקרו את מדיניות קליטת הפליטים של שרת הפנים איילת שקד. מתוך כוונה להציג את השמירה המקסימלית על גבולות המדינה כדבר שלטענתם יש לבקר אותו, הם התעלמו לגמרי מקווים אדומים אחרים שאסור לחצות, כשהשוו את מדיניות שקד למדיניות נאצית.
גם אם שקד במערכון לא הוצגה במפורש כקצינה נאצית, אלא אולי כקצינה בריטית השולחת את הפליטים חזרה לאירופה הנאצית, הדמיון לא היה רחוק משם בכלל והדיוק הזה בכלל לא משנה. האם כותבי ארץ נהדרת חשבו רגע לפני שהפיקו את המערכון האם ראוי, מכובד ובכלל אנושי להשוות יהודים לנאצים ודומיהם? פוליטיקאים יש לבקר, שיח ציבורי ער הוא חשוב אבל לא כל דבר צריך ואפשר לראות בפריזמה של הפתרון הסופי.
לפני 83 שנים לא חיינו בתקופה הניסית של מדינה יהודית בארץ ישראל. היום, כששוב יש מלחמה באירופה, למאות אלפי היהודים שנותרו שם יש למזלנו לאן לברוח. מדינת ישראל מחכה להם בידיים פתוחות ולב פתוח. במצב כזה, חובה עלינו להישמע לציווי "עניי עירך קודמים" ולהעדיף את קבלת הפנים של פליטים יהודים על פני כאלה שאינם, ובכל זאת, איילת שקד הציגה מתווה המאזן בין הציווי היהודי לאנושיות וחמלה בסיסיים. כיאה לשרת פנים במדינה יהודית ודמוקרטית.
הצורך הוא לא רק בהגנת הגבולות של מדינת ישראל, הוא גם בשמירה על הבית הלאומי שלנו כאן, כבית לאומי לעם היהודי באופן שההגירה, אנושית ככל שתהיה, לא תאיים עליו ועל הישרדותו. אם לא נעשה זאת, במלחמה הבאה, שלא תבוא, ליהודים אולי יהיה בית לברוח אליו אבל לא בטוח מה תהיה מידת היציבות של יסודות הבית הזה.
כותבי ארץ נהדרת שכחו, כמו במקרים קודמים נוספים, את הכלל המציאותי הזה. יהודים לא יכולים להרשות לעצמם להיות בעלי רגשות אוניברסאליים כשהמציאות העולמית מאיימת עלינו. ושאף אחד לא יתבלבל בין הצורך לשמור על ההמשכיות שלנו לבין אטימות וקור לב.
ההשוואה בין יהודים שחזרו לארצם אחרי 2000 שנות גלות ושארץ ישראל היא מולדתם ההיסטורית, לבין פליטי מלחמה שמבקשים מחסה ולא משנה להם איפה, היא השוואה מסוכנת לא פחות מההשוואה בין המדיניות של שקד ל"ספר הלבן" או לחוקי הגזע של הנאצים. היא קעקוע של יסודות הציונות.
גם אם מדובר בסאטירה בסופו של דבר, בזיכרון הקולקטיבי שלנו יש איסורים שהם בגדר ייהרג ובל יעבור. למדנו כבר לצערנו, מניסיון.
