מלחמת רוסיה-אוקראינה: איתותים מוסריים הם חסרי ערך מעשי

בשבוע שעבר כתבה אורלי גולדקלנג כי "מובן מאליו" שצריך לתמוך באוקראינה ה"דמוקרטית" ולהתנגד לפוטין, "רודן דיקטטורי קיצוני" בפלישה "ג'יהאדיסטית" שבה הוא "חוגג את עצמו לדעת". לדבריה, הטענה שצירוף אוקראינה לנאט"ו הוא עילת המלחמה של רוסיה שקולה לטענה שעליית שרון להר הבית היא סיבת האינתיפאדה השנייה (זו שנקראת בערבית "אינתיפאדת אל־אקצא").

אוקראינה, היא מסבירה, לא תקפה את רוסיה. מדובר באינטרסים כלכליים של פוטין ובשאיפותיו הסובייטיות, ואסור לבטל את "זכויות האדם של תושבי אוקראינה". הצטרף לדבריה שלמה פיוטרקובסקי בהסכת של מקור ראשון, כשדיבר על כך שחלק מהימין מושפע מהתעמולה של פוטין, אבל עלינו לצדד באוקראינה "הדמוקרטית" מפני שכישראלים עלינו לתמוך באופן עקרוני ב"שלמות טריטוריאלית" ובעצמאות מדינית. בנוסף, גם אם לפוטין נימוקים שונים, הפלישה הצבאית מגונה מעצם היותה.

אכן, בימין ישנה מחלוקת ואפילו בלבול באשר למלחמה באוקראינה ועמדתה הראויה של ישראל כלפיה. כפי שכתבתי בשבוע שעבר, כדי לגנות את פוטין ולהתייצב לצד אוקראינה לא צריך ולא רצוי להיות תמימים ולעוות את המציאות. במיוחד כדאי להיזהר מהפיתוי להצטרף לחגיגות המוסרנות הצודקות והפסקניות, שכן במקרה הישראלי מדובר בגול עצמי מובהק.

כך למשל גולדקלנג עורכת אנלוגיה בין אוקראינה לישראל של 1967: אנחנו אוקראינה המתגוננת ורוסיה היא ירדן התוקפנית, ולכן "ברור מאליו" מי הצודק. יפה. הבעיה היא שההיסטוריה מורכבת מדי ולכל אנלוגיה בין שתי ישויות פוליטיות יש אחרת – עם מסקנות הפוכות בתכלית.

למשל, אותו עולם שסבר שלישראל זכות להגן על עצמה ב־1967, רואה במעשיה אחרי המלחמה פשע בינלאומי, כיבוש, ופגיעה מהותית בזכויות אדם. בעבור רוב מוחלט של לא־ישראלים ההשוואה הזו תיראה כעיוורון מוסרי. ההיסטוריה לא נעצרה ב־1967; מאז שנות השבעים ישראל נחשבת לרוסיה של היום: כובשת, פולשת, הורגת, יוצאת למבצעים צבאיים לא מידתיים ופוגעת באוכלוסייה אזרחית. זה הנרטיב. להם הוא "ברור מאליו".

למעשה, במציאות הבינלאומית מצבה המוסרי של ישראל גרוע יותר, משום שרוסיה, למשל, לא מעבירה אוכלוסייה אזרחית לשטחי אוקראינה בהפרה של אמנת ז'נבה – האופן שבו ברוב העולם רואים את ההתיישבות ביו"ש. בדונבאס גם יש מיעוטים ממוצא רוסי, שפוטין טוען שהוא מגן עליהם, ואילו ביהודה ושומרון לא היו יהודים.

מה לגבי ה"שלמות הטריטוריאלית" וה"עצמאות המדינית" של אוקראינה, שכישראלים עלינו לתמוך בהן? ובכן, מדובר באחת מאבני היסוד של התעמולה הפלסטינית נגד ההתיישבות ביהודה ושומרון. העולם מסכים: ישראל מונעת מהפלסטינים גם עצמאות וגם שלמות. והטענה שעצם היציאה למלחמה פסול? היא מוכרת לנו מגינויינו המיידיים בכל מבצע ישראלי ביו"ש, בעזה או בלבנון.

ארה"ב רואה ברוסיה יריב גלובלי ולכן תומכת בהחלשתה, ובאוקראינה בת־חסות פוטנציאלית ולכן תומכת בחיזוקה

מוגזם לעשות את האנלוגיות הללו, יענה הימין המוסרי. המצב אצלנו מורכב, ייחודי ושונה מהנרטיב האנטי־ישראלי. בוודאי. אלא שזו תהיה גם תגובתו גם של כל תומך עצמאות בדונבאס ביחס לנרטיב האנטי־רוסי.

ובאמת המצב מורכב יותר. לא כי אנחנו אנלוגיים לרוסיה, ובוודאי לא כי פוטין מוסרי או צודק, אלא מפני שכל מי שמסתפק בנרטיב חד־צדדי בסכסוך דו־צדדי ממושך – כפי שעושים לנו כל הזמן – עושה לעצמו חיים קלים. למשל, אוקראינה, הדמוקרטיה המהוללת, מונעת זכות הצבעה מהמיעוטים הפרו־רוסיים במזרחה. במדד הדמוקרטיה המקובל של האקונומיסט היא אפילו לא מגיעה לסף של "דמוקרטיה פגומה" ומוגדרת כ"משטר מעורב". הצגתה כמדינה מערבית שוחרת זכויות היא רעועה.

פסקנות כוזבת

בתחום המוסר הבינלאומי הצביעות חוגגת. מי שמנסה לטבול בביצה הזו, שוקע מיד. עוד דוגמה: מדוע שאיפות העצמאות והאירדנטה בדונבאס זוכות לגינוי, בעוד שאותן שאיפות פלסטיניות זוכות לגיבוי? ועוד אחת: מדוע "השלמות הטריטוריאלית" הפלסטינית היא דרישה "מובנת מאליה", בעוד שדרישה דומה מצד ישראל נחשבת לפשע בינלאומי?

את התשובה לא תמצאו בתורות של "חוק בינלאומי", "צדק גלובלי" ו"זכויות אדם אוניברסליות". רק מי שהשתכנע בתמימותו שמישהו בעולם באמת מעוניין ליישם אותן, יופתע מהסתירות הללו. בפועל ביחסים הבינלאומיים קובעים העוצמה והאינטרסים. טענות מוסריות וגינויים ערכיים משמשים לתעמולה פוליטית או כתחליף למעשים.

הנה ניסוי מחשבה: האם האמריקנים היו מגבים מיעוטים אוקראיניים אירדנטיים ברוסיה? נראה שכן. אבל את המיעוטים הבדלניים הפרו־רוסים באוקראינה מגדירים כטרוריסטים. זו סתירה מוסרית, אבל לא מעשית. משום שארה"ב רואה ברוסיה יריב גלובלי ולכן תומכת בהחלשתה, ובאוקראינה בת־חסות פוטנציאלית נגד רוסיה ולכן תומכת בחיזוקה. זה המפתח העקבי להבנת המציאות הבינלאומית, לא הטענות המוסריות והתיאוריות הערכיות מלאות הפאתוס.

ממילא, איתותים מוסריים הם חסרי ערך מעשי. טפיחה עצמית משבחת על השכם, בלי הקרבה או השפעה. מה כן משפיע? חימוש מתקדם ונכונות להילחם. לו היה מול פוטין איום ממשי של כוחות צבאיים מערביים, הוא לא היה פולש לאוקראינה. הגינויים, לעומת זאת, מטרידים אותו הרבה פחות מאשר ההתעצמות האמריקנית על גבולו.

אפשר להבין מדוע מי שמואשם כל הזמן שהוא "בצד הלא נכון של ההיסטוריה", שש להזדמנות לחצות לצד השני. אבל זו טעות מעשית ואינטלקטואלית. הסוגיות הבינלאומיות מרובות פנים, נרטיבים סותרים, ערכים מתנגשים ואינטרסים מסועפים. מי שחושב שבדונבאס הכול פשוט, "ברור מאליו" וקל, שלא יתלונן אחר כך כשהעולם יתקשה להאמין שדווקא אצלו המצב מורכב ומסובך.

קצת מוזר להסביר זאת במדינה שסובלת יותר מכולן מפסקנות מוסרנית כוזבת. הרי אנו נרדפים במוסדות הבינלאומיים גם על ידי מי שנחשבים לידידינו, בנימוקים דומים להפליא לאלה של הימין ביחס לאוקראינה. כל טענה שתאמץ את הדפוסים וההנחות הפסאודו־מוסריים בזירה הבינלאומית, תופנה במהירות נגדנו. לכן מוטב לתמוך באוקראינה פשוט מפני שאנו בני ברית של המערב וארה"ב (גם אם הממשל הפרוגרסיבי התנהל בפזיזות), ולא מפני שנאחזנו בלהט מוסרי לצייר את האוקראינים כבני מרום ואת הרוסים כבני שטן.

ותמיד חשוב מכול לזכור, שבמקום תיאוריות מוסריות קלושות, מוטב לנו להתמקד בעוצמה לאומית. משום שברגע האמת בהחלט ייתכן שגם ידידותינו יחושו את אותה התעלות מוסרית מגינוי תוקפינו, שתחליף את הצורך לעזור לנו בפועל. לא מאמינים? שאלו את האוקראינים.