בנימין נתניהו הוא עדיין האיש הכי חכם באופוזיציה. ראינו את זה ביום שני השבוע. נתניהו כינס את סיעת הליכוד בכנסת ונשא דברי פתיחה מול המצלמות. את הנאום שלו הקדיש נתניהו בעיקר לזכרו של מנחם בגין, ראש הממשלה ויו"ר הליכוד, במלאת 30 שנה למותו. נתניהו ביקש להנגיד את חוסר המעש של הממשלה הנוכחית בנושא האיראני ליוזמה ולנחרצות הגדולה שלו ושל בגין ז"ל בפעולה מול איומי הגרעין באשר הם, גם אם הדבר היה כרוך בעימות עם הידידים הטובים מאמריקה.
ראש האופוזיציה לא אמר מילה וחצי על יוזמת התיווך הפנטסטית שנקט ראש הממשלה בנט בשבת, יומיים קודם לכן. הוא לא התייחס לזה לא בנאומו ביום שני ולא בכלל. נתניהו יודע כי המהלך הישראלי היה מבריק, ניצול מיטבי של העוצמה הישראלית והמעמד המיוחד שלנו במרכז העניינים, המאפשרים לבנט את היכולת להתדיין עם כולם, מה שמנהיגי העולם האחרים אינם יכולים. נתניהו המדינאי יודע כי ליוזמה כזו, שקיבלה את ברכת הדרך של הנשיא ביידן והבית הלבן, יש משמעות עולמית, והיא יכולה לסייע לאינטרס של ישראל – גם בנושא היהודי וגם מול האיראנים.
נתניהו הוא חסיד מובהק של הרצל. הוא מעריץ את היצירתיות שלו, את המחשבה מחוץ לקופסה, והכי חשוב – את היכולת של חוזה המדינה לאחד אינטרסים. הרצל זיהה את האנטישמיות של מנהיגים באירופה והציע להם פתרון: אם אתם לא רוצים את היהודים אצלכם, אדרבא, תשלחו את כולם לארץ ישראל. נפתלי בנט הוא עדיין לא הרצל, אבל היוזמה שלו מול הנשיא פוטין באה להציל את העולם ועל הדרך גם מאות אלפי יהודים מרוסיה ומאוקראינה. זהו פיקוח נפש המוני שדוחה שבת, גם אם ברגע זה לא נרשמות תוצאות של ממש.
כאמור, נתניהו לא הגיב; לא תקף ולא השמיץ. את ההתבזות הזו הוא השאיר לחברי הליכוד, למפלגות הימין באופוזיציה ולדובריו בתקשורת. זה התחיל במוצאי שבת. שלל טיעונים השייכים לעולמות של קנאה ושנאה ותחרות ולא למדינאות רצינית ונבונה, שראויה לשבחים. האמירות הנמוכות היו על בנט שנדחף למקומות לא לו, שאין לנו מה לעשות בפסגת העולם המסוכסך כל כך, שהוא לא האיש המתאים למשימה, שהוא דואג רק לקדם את עצמו ולא את המדינה. שטויות בלי הפסקה. ואני לא מדבר על הקבוצות השונות בליכוד ובימין שבהן מקללים ומנאצים את בנט בלשון ביבים ומאחלים לו את כל הרע שבעולם.
ביום ראשון בערב התקיים כנס בסניף הליכוד בצפון תל־אביב. המתקפה על בנט נמשכה. ישראל כ"ץ, שהחל את המלאכה בערוץ 12 במוצאי שבת, דיבר גם שם לצד יואב גלנט. בכנס נשמעו גם טענות על הרס היחסים עם ארה"ב, אף שהנשיא ביידן ושר החוץ אנתוני בלינקן, שנפגש השבוע עם שר החוץ לפיד בלטביה, רק עודדו את המהלך של בנט. "ארה"ב היא הידידה הכי חשובה שלנו ואין לנו פריבילגיה להסתכסך איתה. הם מגינים עלינו ביחסים הבינלאומיים ומטילים וטו אם מנסים לפגוע בנו", אמרו שם חברי הכנסת דוד ביטן וקרן ברק.
זה נכון, כמובן, אבל היחסים עם ארה"ב הדוקים כל כך, שגם הממשל צריך לשמור על האינטרסים שלנו מול הרוסים בגזרה הסורית, וזה בדיוק מה שהוא עושה. אז גם לטענה הזו של הח"כים מהליכוד אין רגליים. אגב, מי שבירך את בנט על ניצול הקשרים וההזדמנויות ועל מאמציו המדיניים שנועדו להציל את יהודי אוקראינה היה דני דנון, מראשי הליכוד, ששימש שגריר באו"ם שש שנים, ומבין משהו בדיפלומטיה ציבורית. דנון מתמודד היום על ראשות הסוכנות ורוצה להישמע חרד וממלכתי, אבל אפשר להניח כי הוא באמת מתכוון לדברים שאמר בתחילת השבוע בערוץ הכנסת.
במשך שנים ארוכות התקבע נתניהו כאייקון בינלאומי, האיש שמבין את צורכי העולם, היחיד שמסוגל להגן עלינו מכל אויבינו. והנה, יש מישהו אחר
וגם ח"כ אופיר סופר מהציונות הדתית זכור לטוב. סופר תקף את מחדלי הטיפול של הממשלה בעולים, אבל הוסיף ש"צריך לברך את בנט על מאמצי התיווך שלו". כך אמר ונשאר בחיים.
לא אלמן ישראל
נתניהו ודוברי הליכוד יודעים דבר אחד. כל האנשים שמשמיצים את בנט היו מריעים לנתניהו במקהלה אילו הוא היה שם היום, מדלג בין מוסקבה לברלין, מתווך בין הנשיא פוטין ובין הנשיא זלנסקי, משוחח עם קנצלר גרמניה, נשיא צרפת וראש ממשלה אנגליה. השר שטייניץ, שלא ישתחרר כנראה לעולם מתפקידו כנושא הכלים של נתניהו, לא היה אומר במקרה הזה שצריך להוריד פרופיל, ש"זה לא ענייננו", וש"מדובר במהלך בעייתי", אלא היה מרעיף שבחים על מנהיג הליכוד הגאון, שמש העמים, שעושה את כל המאמצים להפסיק את המלחמה באוקראינה ולהציל את היהודים בעולם.
האמת, אפשר להבין את הפוליטיקאים בליכוד ואת כל המוני תומכיו של נתניהו. הם בהלם מוחלט. במשך שנים ארוכות נתניהו קיבע את עצמו כאייקון בינלאומי, האיש שמבין את צורכי העולם, האחד והיחיד שמסוגל להגן עלינו מכל אויבינו על פני הגלובוס, מי שמנהיגים מכל העולם עומדים אצלו בתור לפגישה (אגב, רבים מהם באו ללמוד ממנו איך הוא שורד זמן רב כל כך); גם המתנגדים של נתניהו התרגלו לעובדה שרק הוא יכול. המשפט הכי שגור במדינה במשך שנים בהקשר הזה היה "מה לעשות, אין מישהו אחר". תמיד התלוותה לאמירה הזו משיכת כתפיים רפה.
אז יש מישהו אחר, לא אלמן ישראל. נתניהו מאבד את הבלעדיות שלו במתחם הכי חשוב שלו, והוא יודע את זה. בנט נכנס למשחק, מנצל את היתרונות שנוצרו במשבר הזה, ונחשב מתווך לגיטימי במערכה שהיא אולי הכי קשה ומסובכת מאז מלחמת העולם השנייה. בנט קונה לעצמו מעמד ומגביר כך גם את כוחו בסקרים. נתניהו חטף סנוקרת ובמקרה הזה אולי כדאי לשתוק, וזה מה שהוא עושה.
בנט מנמיך ציפיות, ואם יצליח ביוזמה והמלחמה תיעצר – מגיע לו פרס נובל. אבל כאן הוא לא יקבל כלום. נתניהו לא זכה לכבוד שמגיע לו על הסכמי אברהם, ובנט יישאר הנוכל חדל האישים בעיני הליכודניקים, אנשי הציונות הדתית והחרדים. הם ישפטו אותו על פי הערכים שלהם ויתעלמו מההישגים. נדמה לי שרק נתניהו מעריך באמת את התפקיד שבנט ממלא בימים אלה בזירה הבינלאומית, אבל את זה הוא לא יעז לומר.
