"זה לא צובט בלב שאנחנו כל כך אטומים, קרים ואינטרסנטים?" תהה רביב דרוקר על מדיניות ההגירה החדשה מאוקראינה שעליה הכריזה שרת הפנים שקד ביום שלישי. לצד תועמלנים אחרים ביקש דרוקר להגביר את הלחץ על השרים ממפלגות השמאל. "בהרבה סוגיות אפשר להבין את החלביות של מפלגות המרכז־שמאל בממשלה", עקץ. "כן, אפילו בסיפור אביתר או חומש. אבל בסיפור הזה אין שום הצדקה לציוצים הרפים של מרב מיכאלי, ניצן הורוביץ, כחול לבן ויש עתיד. ביבי לא יחזור והממשלה לא תתפרק, מותר להפעיל לחץ גדול על שקד ובנט".
שמירה על מדיניות הגירה אחראית היא אחד התפקידים כפויי הטובה והלא פופולריים ביותר לנבחרי ציבור. הרבה יותר נוח למצב את עצמך בצד הפופוליסטי של ההיסטוריה. במיוחד כשאירופה חוזרת לתקופות המייאשות שלה, מנפקת תמונות מלחמה בגוני "האפור היום אפור מאוד", והנפש היהודית ההומייה נמשכת לשאת את האלונקה שהמערב פותח בגבולותיו.
קל לשכוח שישראל היא לא מדינה רגילה, ולכן הביטחון הלאומי שלה לא מבוסס על אותם עקרונות של מדינות מערביות אחרות. משקלן של הקרקע והדמוגרפיה בשיקולי הביטחון הלאומי של רוב מדינות המערב איננו גבוה, אך בישראל הזעירה, הצפופה והמקוטבת הן שאלה של להיות או לחדול. טריטוריאלית, בעשורים הבאים ישראל צפויה להיות המדינה המערבית הצפופה בעולם, מה שיפגע קשות באיכות החיים בה ועלול לעודד הגירה שלילית של אוכלוסיות איכותיות. הבטחת עתודות ההתפתחות שלה דורשת מאבק בלתי מתפשר על שמירת קרקעות (וגאולת קרקעות) בנגב, בגליל וביו"ש. דמוגרפית, הבטחת הרוב היהודי דורשת שמירה קפדנית על מדיניות הגירה אחראית. בלי שני המרכיבים הללו לישראל יהיה קשה מאוד לשמור על מעמדה כמדינת הלאום המשגשגת של העם היהודי.
הכנסת נקרעת במאבק על חוק הגיור של כהנא, המבקש לתקן במעט בעיה לאומית אסטרטגית שנוצרה בשל כשל היסטורי חוקתי – סעיף הנכד בחוק השבות. אלא שבעוד האופוזיציה רבה עם הממשלה על הדרך לשיקום ההריסות, איש אינו מתריע על צינור הגז שעדיין דולף. זה מוביל אותנו למספרים.
עוד לפני המלחמה, אוקראינה הייתה שנייה רק לאריתריאה מבחינת כניסת שב"חים לישראל. כ־ 16 אלף מהגרי עבודה אוקראינים חיים כאן באופן קבוע
עוד לפני שפרצה המלחמה במזרח אירופה, אוקראינה סומנה כאחת מספקיות השוהים הבלתי חוקיים הגדולות של ישראל. במספרים מוחלטים של שב"חים היא שנייה רק לאריתריאה. מקורות ברשות האוכלוסין וההגירה מדברים על סדר גודל של 16 אלף מהגרי עבודה אוקראינים שחיים פה באופן קבוע. השבוע שאלתי גורם ממשלתי בכיר מדוע לא החזירו אותם הביתה בימי שלום, והוא ענה לי בלי להתבלבל "רשות האוכלוסין וההגירה לא הצליחה למצוא אותם והרימה ידיים".
הגורם מסביר שהפרצה נפערה בשנת 2010, ביוזמת שר החוץ דאז אביגדור ליברמן. ליברמן העניק לאוקראינים את מה שלא העניקו לה ארה"ב, קנדה, אנגליה וניו־זילנד – פטור מוויזה בכניסה לישראל. ליברמן התעקש אז שההסכם טוב לתיירות, והוא יצא לדרך חרף מחאתו של יו"ר ש"ס דאז אלי ישי, שלפיה המהלך יציף את הארץ בשב"חים וייתן זריקת מרץ לתעשיית הזנות. מאז פרוץ המלחמה הנוכחית נכנסו לארץ 2,500 אוקראינים כתיירים. ההכרזה של איילת שקד, שלפיה ישראל תאפשר שהייה ועבודה לעד 5,000 אוקראינים, נועדה "לחתוך הפסדים" ולתחם את האירוע.
הגורם טוען שהשיח הציבורי על היקף קליטת הפליטים האוקראינים מתעלם מהמספרים הגדולים של זכאי חוק השבות המידפקים כיום על שערי ישראל. "לפי הנתונים שבידינו, 70 אחוז מהעולים הללו אינם יהודים", טוען הגורם הבכיר. "אין שום דמיון בינם לבין העולים בשנות ה־90 מברה"מ. לא מדובר באנשים משכילים עם זהות יהודית חילונית, אלא באוכלוסייה שהקשר שלה ליהדות קלוש עד לא קיים. רובם המוחלט צאצאים רחוקים ליהודים, המגיעים עם בני זוג אוקראינים. הסיבה היחידה מבחינתם להגר לישראל הייתה בעבר כלכלית, וכעת ביטחונית. הם לא מגיעים מרצון אלא מכורח.
"רוב האוכלוסייה הזו איננה משכילה, בלשון המעטה, והיא תהיה נטל גדול על הביטוח הלאומי, מערכות הרווחה וביטחון הפנים. אפשר לראות את זה בגרפים שפרסם המדען הראשי של משרד הקליטה. אם ב־1991 קלטנו בארץ 3,136 מדענים ממזרח אירופה, מספרם ב־2008 עמד על 18 בלבד, ומאז נשאר בשיעור כמעט זניח. הפרופיל של העולים דרך הפרצה בחוק השבות דומה: סווטלנה התחתנה עם איגור, שהוא נכד של יהודי. יש לה אחים, הורים, ולפעמים ילדים מנישואים קודמים, ואת כולם היא רוצה להביא לפה. אם הם לא זכאי שבות בעצמם הם נכנסים לפה כתיירים, ולאחר מכן כל ניסיון להחזיר אותם כרוך בעררים של ארגוני סיוע מהשמאל והליכים משפטיים שלא נגמרים בבתי הדין. הם כבר לא יחזרו לאוקראינה".
בחזרה למהגרים האוקראינים שאינם זכאי שבות. משפטית, הם אינם זכאים למעמד של פליטים בישראל. הוראות ה"אמנה בדבר מעמדם של פליטים" (ז'נבה 1951) והוראות ה"פרוטוקול בדבר מעמדם של פליטים" (1967), הכוללים איסור גירוש או החזרה של פליט, חלים רק על המדינה הבטוחה הראשונה שאליה הגיעו הפליטים. הואיל וזרם הפליטים מאוקראינה יוצא ממנה יבשתית, האמנה חלה על המדינות הגובלות באוקראינה – בלארוס, פולין, סלובקיה, הונגריה, רומניה ומולדובה ולא על מדיניות שלישיות שאליהן הם המשיכו במסעם. אבל ההיבט המשפטי אינו חזות הכול, והלחץ על ישראל לקלוט אותם גדול.
ניסיתי לקבל תשובה מהגורם לגבי היקפי ההגירה הצפויים בעקבות המלחמה. "אם הקצב הנוכחי יימשך, אנחנו נגיע לסדר גודל של 25 אלף מהגרים רק בחודש הקרוב, שלפחות חציים צפויים להישאר פה דרך קבע", הוא השיב. "ועוד לא דיברנו על רוסיה, שעומדת אף היא להפוך לצרה צרורה בהקשר הזה. רוסים רבים מרגישים שהמדינה שלהם חוזרת לימי מסך הברזל האפלים ומחפשים את דרכם החוצה. ביניהם יש המוני רוסים לא יהודים הטוענים לזכאות על פי חוק השבות. אנחנו יכולים להגיע בקלות למצב שבו 2022 תסתיים עם מאה אלף מהגרים חדשים ממזרח אירופה, שרובם המוחלט אינם יהודים".
שאלתי את הגורם האם בממשלה לא מבינים את המצב המורכב. "היחידה שמבינה את זה בממשלה היא איילת שקד, אבל לא ברור אם לבד יש לה הכוח לעצור את הסחף", הוא אמר.
האם זה אומר שישראל צריכה להפגין אדישות לטרגדיה המזעזעת באוקראינה? ממש לא. מאמצי התיווך של ראש הממשלה בנט, לצד סיוע הומניטרי משמעותי בציוד ובכסף הם חובה מוסרית ויהודית חשובה. אבל העיקרון ברור: ישראל צריכה להעניק סיוע מהמשאבים שיש לה, לא מהמשאבים שאין לה.
לממשלות דרך החברות
משטר הסנקציות האמריקני והאירופאי נגד רוסיה הולך ומתרחב מיום ליום. הרצון של ישראל להישאר בסוג של ניטרליות כדי לא לעורר את זעמו של הדוב הרוסי מובנת. לישראל יש גבול וירטואלי ישיר עם רוסיה, בשל מעורבותה העמוקה של האחרונה בסוריה, הכוללת מערכי הגנה אווירית מתקדמים שעד כה לא הופעלו נגד מטוסים ישראליים. בניסיון ללכת בלי ולהרגיש עם הודיעה רשות שדות התעופה כי לא תאפשר למטוסי אוליגרכים רוסים חניה ממושכת בנתב"ג. הוראה דומה ניתנה בנוגע לעגינה של יאכטות רוסיות בחופי ישראל.
משטר העיצומים שמנהיג המערב על אוליגרכים רוסים, נתפס כמינימום הכרחי לנוכח הסירוב לשלוח למערכה חיילים וטנקים, אולם המצב הזה שבו נכסים פרטיים מוחרמים גם כשאין שום ראיה או הליך פלילי נגד בעליהם, עלול להפוך לתקדים בעייתי בעתיד. לא קשה לדמיין תרחיש שבו ארגוני BDS מפעילים בעתיד לחץ על מדינות אירופיות להחרים נכסים של בעלי עסקים ישראלים בעקבות מבצע של צה"ל ברצועת עזה.
ניסיתי לשוחח עם גורמים משפטיים בכירים במשרד המשפטים ובמשרד החוץ, כדי להבין אם הדין הבינלאומי מחייב את ישראל להישמע לדרישות האמריקניות ולהפעיל עיצומים ישירים על בעלי הון רוסים יהודים המגיעים לארץ. מקורותיי, שבימים כתיקונם שמחים לשוחח על כל נושא שעולה לסדר היום ולהבהיר את עמדתם, קיבלו כנראה הוראה גורפת שלא להתבטא בנושא בשום צורה.
פרופ' עמיחי כהן, מומחה למשפט בינלאומי מהקריה האקדמית אונו, טוען שהסיפור אינו משפטי אלא כלכלי. "רק מועצת הביטחון של האו"ם יכולה לחייב מדינות להטיל עיצומים, ולכן הסיפור פה איננו המשפט הבינלאומי. החשש הישראלי הוא כלכלי, והוא נובע מלקחי העבר. הכוונה היא לדרך האפקטיבית שבה אכפה ארה"ב את העיצומים שהטילה על איראן. היא הבהירה שכל עסקה עם איראן שיש לה קשר לארה"ב, גם עקיף מאוד, היא עסקה פסולה. חברה שמקבלת התראה ולא מיישרת קו עם משטר העיצומים, נכנסת לרשימה השחורה.
"כך למשל, לרשימה השחורה האמריקנית נכנסו חברות יפניות שחתמו על עסקאות עם איראן ושילמו בדולרים, או חברות שאחד הדירקטורים שלהן החזיק באזרחות אמריקנית. חברות שנכנסו לרשימה הזו נשרפו לגמרי בארה"ב, ובגלל שאין כמעט חברה גדולה או בנק גדול בלי קשר עקיף כלשהו לארה"ב, המשמעות היא ששום חברה רצינית אינה יכולה לפטור עצמה ממשטר העיצומים. האמריקנים חכמים, הם לא פועלים נגד המדינות אלא נגד החברות והבנקים. המדינות מצידן לא יכולות להגיע למצב שבו הבנקים שלהן חסומים מפעילות בארה"ב בשל עסקה אקראית שהם עשו עם מדינה שעליה מוטלים עיצומים אמריקניים, ולכן מנחות אותם לסרב לעסקאות. מכיוון שכך, ישראל לא תוכל להישאר על הגדר לאורך זמן".
