ככה בלי שהרגשתי, אני כבר קדנציה בלי אבא. האזכרה בעוד שבוע, ואיתה מגיעות כל ההכנות הקבועות.
שיחה עם הרב סגל, שמנהל את האזכרה בכל שנה, ומבקש ממני להזכיר לו יום לפני כן ולבוא לאסוף אותו מהבית. שיחה עם שלמה, חבר טוב של אבא, שמדפיס מודעות והולך לתלות אותן ברחבי העיר. ההתלבטות באיזו שעה יותר נוח לאנשים לבוא – בהפסקת צהריים ככה, בשעה אחת, או יותר מאוחר. אני תמיד אומר למשפחה שעדיף סביב ארבע וחצי־חמש, כי ככה נזכה אנשים בשתי מצוות: גם כבוד המת וגם לחתוך מוקדם מהעבודה.
ויש עוד טקס, הטקס שלי, שבו אני מתיישב לכתוב קצת על אבא. לפעמים טור, לפעמים הספד לקרוא מעל הקבר. ובכל שנה זה באופן טבעי קשה יותר מבשנה שעברה, כי כתבתי על אבא כל כך הרבה, כי אני משתדל לא למחזר, וכי למוות יש תופעת לוואי מעצבנת: מפסיקים להיווצר לך זיכרונות חדשים עם הנפטר.
יש סיבה לכך שאני לא רוצה לכתוב עליו דברים שכבר כתבתי: הוא לא פראייר. זה שהוא נפטר לא ימנע ממנו להתבאס למעלה ולמלמל "וואלה, איזה נקניק הילד הזה, ממחזר עליי". בכל פעם שהייתי מתעצל לכתוב סטטוס חדש בפייסבוק ופשוט שולה איזה סטטוס מהעבר, הוא היה רץ למחשב בבית ומגיב לי "היה כבר".
אני הייתי מגיב לו בקביעות שגם התגובה שלו הייתה כבר, והוא היה מתקשר וצוחק איתי על זה שהוא הגיב לי "היה כבר", ואני הייתי משיב לו שאם לא מדברים על זה זה לא באמת קרה.
כמה זמן נשאר
הנה משחק מילים עלוב שהוא היה מעריך: אומרים שמשנכנס אדר מרבין בשמחה? אז משנפטר אחאב מרבין בכתיבה. כדי להיזכר בזיכרונות חדשים, פתחתי השבוע את האלבום שהוא הכין לי לכבוד גיל שלושים. זה אלבום מושקע עם תמונות וכיתובים הומוריסטיים – כל כיתוב מדויק ומצחיק, כל תמונה נבחרה בקפידה. דפדפתי באלבום ובכיתי קצת כי זה משחרר, אבל גם כי אוטוטו אני בן ארבעים ובא לי עוד אלבום. איזה אלבום הוא היה מכין לי לגיל ארבעים.
אבא שלי היה משקיען, על כל פרויקט כזה הוא היה עובד חודשים. אבל גם אני השקעתי: ליום הולדתו השישים כתבתי לו שיר – כלומר, מילים חלופיות לשיר של שלומי שבת שמתחיל במילים "אבא, אמא ביקשה שנכתוב שיר עליך" (מבוסס על סיפור אמיתי). הגענו לדירה של אחי הקטן עומר, כל המשפחה הקרובה, ועלינו לגג.
עומר, שהוא זמר ושחקן ובמאי ותותח, שר לו בליווי גיטרה וציניות את המילים שסיכמו את שישים שנות חייו, והוא ישב שם ונקרע מצחוק. הבאנו לו את המילים עם תמונה ממוסגרת שלו בגיל 16, והוא התרגש והודה ושמח, ואני התגאיתי בעצמי כי השיר היה כתוב מעולה וידעתי שאם יש משהו שאבא שלי יעריך זה שיר שכתב עליו הבן שלו וכתוב מעולה. וכל כך אהבתי את התחושה הזאת בלב, שאבא שלי מעריך מה שיצרתי.
העולל, שיש לו יכולת מיוחדת לזהות כשאני עצוב, התיישב לידי כשדפדפתי באלבום. הוא ראה שאני לא במיטבי ושאל למה. אמרתי לו שאני מתגעגע לסבא אחאב, והוא זיהה הזדמנות לדבר על מוות והסתער עליה: הוא שוב שאל איך סבא אחאב מת, ואני שאלתי אותו אם הוא בכלל זוכר את סבא אחאב.
הוא מיד אמר לי שכן, למרות שאני לא בטוח שהוא זוכר. לפעמים נראה לי שהוא אומר שהוא זוכר כדי שיוכל להגיד לאדם וגפן האחים הקטנים שלו ש"אתם לא זוכרים, הייתם קטנים מדי". הוא תחרותי אפילו כשזה מגיע למוות, בן בכור קלאסי.
אני תמיד אומר לו שסבא מת כי הוא היה חולה, ואז הוא שואל בן כמה הוא היה, ואני אומר לו, ואז הוא שואל בן כמה אני, ואני אומר לו, ואני רואה אותו מנסה לחשב בראש מתי אני אמות. מבחינתו אנחנו אמורים למות באותו גיל כנראה, והוא נראה חמוד כשהסתכל עליי וניסה לחשב כמה זמן יש לי פה איתו.
לסיים בפלאפל
אמא התקשרה לשאול אם אני כותב משהו לאזכרה. אמרתי לה שכן. מה אגיד לה, שאני תקוע כי כבר אין לי מה לכתוב חוץ ממה שאני רוצה לכתוב ולא יכול? אני רוצה לכתוב על הפרידה שלא הייתה, ועל למה הלכת ואיך, אבל אני עוד לא בשל לדבר על זה כי זה גורר גם ערימות של רגשות אשם שאני לא בטוח שאני יכול להתמודד איתם כרגע.
בסוף הצלחתי בקושי לכתוב משהו – איך אני נהיה קצת כמוך, אבא. השבוע אפילו הייתי הורה מלווה בטיול בית ספר של העולל, והוא רב עם איזה ילד והם התחילו להעליב זה את זה, אז ניסיתי להשלים ביניהם בכישלון רב. נזכרתי בפעם ההיא שליווית את הכיתה שלי בטיול בגלבוע, ורבתי עם אחת הילדות בכיתה: היא קראה לי "גמד" כי הייתי נמוך, ואני קראתי לה "שמנה", כי הבנתם. לקחת אותי הצידה ונזפת בי במידה ואמרת שלא משנה מה, יש דברים שלא אומרים. ניסית להצחיק אותי ולהגיד שהיא הרבה יותר מעצבנת משמנה, ושאם כבר רבים עדיף ללכלך על תכונות אופי.
אחרי שהרגעת אותי אמרתי לה שאני מצטער, לא כי הכרחת אותי אלא כי הבנתי אותך. היא אמרה לי שאני לא כזה גמד, ואני אמרתי לה שהיא בכלל לא שמנה, וכשחזרנו הביתה לעפולה לקחת אותי לאכול בפלאפל "הנשיא", הכי טוב בארץ, ואמרתי לך שאולי כדאי שנלך לפלאפל גולני הסמוך כי חברים שלי אוכלים שם, ונזפת בי ואמרת שפלאפל זה כמו משפחה, אי אפשר להחליף. עד היום כשאני מגיע לעפולה ובוחר בטעות בפלאפל גולני אני מרגיש שאתה נוזף בי מלמעלה.
והנה עוד שנה עוברת, ואני מסיים טור עליך בפלאפל. אולי בשנה החמישית יהיה לי מספיק אומץ לסיים טור במילה שהייתי אומר לך אם היית חוזר לפה: סליחה.
