יש לי וידוי קטן, שאני קצת מתביישת בו. אבל לפני שאספר לכם אותו, בואו נדבר על תחפושות.
מילדותי אני זוכרת תחפושת אחת שהייתה הדבר המוצלח ביותר שאמא שלי הייתה יכולה להמציא. אמא שלי, כפי שכבר בוודאי הספקתם להבין, היא נחל נובע מקור חוכמה, בור סוד שאינו מחסיר טיפה, עולם ומלואו של רעיונות ויצירתיות. היא מפתיעה בכל פעם מחדש עם הברקה אחרת.
עד גיל מבוגר יחסית לא קנינו תחפושות – כי אמא כמובן תפרה לנו אותן. ואת התחפושת ההיא, הזכורה, אמא תפרה בתחכום טכנולוגי מרקיע שחקים שאני קצת מתבאסת שלא רשמנו כפטנט, אי אז.
זו הייתה תחפושת של קוסם. היא הייתה עשויה גלימה ורודה, ארוכה ונוצצת, עם שלושה טלאים עגולים צבעוניים במרכז הגוף ומגבעת מחודדת כחולה, כהה ומנצנצת. באמצע המגבעת אימא נעצה נורת להט גדולה, ובשרוולי הגלימה היא השחילה שני חוטי חשמל, כך שבכל פעם שאמחא כפיים ייסגר מעגל חשמלי והנורה שבמגבעת תידלק. הייתי ילדה אנרגטית שמתלהבת מכל שטות, ובאותו פורים כל תשומת הלב הייתה מופנית אליי ולנורה הדולקת שלי. הייתי מאושרת עד הגג.
התחפושת הראשונה והיחידה שתפרתי בחיי הייתה תחפושת של תות לתינוקת הקטנה הראשונה שלי. כל כך רציתי גם אני להיות כמו אמא שלי, להתפנות לתפור וליצור ולשחזר את תחושת הסיפוק הזו בהכנת תחפושת מדליקה (הבנתם מה עשיתי פה?), אבל איך אומרת הקלישאה? אמא יש רק אחת, ואני כנראה לא אהיה היא, אף פעם. אז כל מה שנותר לי הוא, בעליבות רבה, שוב להיכנס לעלי אקספרס, לרכוש תלבושת של כבאי, פיראט או נסיכה, ולקוות שהמשלוח יגיע בזמן. שלא אצטרך לאסוף את שארית הכבוד העצמי שלי, ולהתדפק על דלתות שכנותיי, או גרוע מכך על דלתות חנויות שושי זוהר, בתקווה שיישארו תחפושות לילדיי בלי שאצטרך למשכן עבורן את הקבר של בעלי.
אילו יכולתי לחזור לתחפושת שאמא תפרה לי, הייתי דואגת שבכל פעם שהאור נדלק על המגבעת, יידלקו איתו גם תזכורות לחיים שהתערערו
ולאחר הסקירה המלכותית הזו על תחפושות והווייתן, אתוודה בפניכם.
אני חסרת מילים הפעם.
אני יודעת שיש פיל לבן בחדר שכולם מדברים עליו, מביעים רגשות לגביו, כואבים אותו, כועסים עליו, יודעים עליו הכול, ואני… איך נאמר… עאמה ותמה.
לא יודעת מה לומר.
המפה והפליטים
“הייתי רוצה שתכתבי על המלחמה", ביקשה ממני רעות המאיירת. ואני לרגע התנגדתי, יופי לה. ברור שהיא תרצה שאכתוב על המלחמה, הכי נוקב זה לצייר מלחמה. לאייר טנק עם ילד פצוע, בוכה ברקע. לצייר קולות וברקים ואנשים בורחים. להביע באבחת מכחול את רחשי ליבה הגועשים, ובכך לגרום לכולנו כאב בטן עז. אבל לכתוב 700 מילה מבולבלות על הנושא? את זה היא לא צריכה.
“עזבי אותי“, חשבתי לי. “תני לי את המוכר והידוע. תני לי פורים, תני לי שכול־אבל־שכול שלנו, אל תבלבלי אותי עם הבלי עולמות אחרים שאני לא מונחת בהם“. ובקול אמרתי לה שאחשוב על זה.
אני יודעת מה קורה. אי אפשר להתעלם מהמידע המגיע אלינו ממזרח אירופה, ואי אפשר לעמוד מנגד מול כל הפוסטים שרצים ברשת, מול הסרטונים קורעי הלב על היתומים והאמהות והלוחמים והבתים המופגזים. צריך להיות ממש עיוור, חירש, פיסח וגידם כדי להתעלם מהמלחמה הרחוקה כביכול הזאת, המדממת.
אלא שאני פשוט לא יודעת מה לומר.
אני זוכרת את עצמי יושבת באחד ממעגלי הסיכום לאחר המסע לפולין בכיתה י“א, אחרי ימים עמוסים במחשבות וברגשות בארץ הזרה והקרה. כל חברה שיתפה בתחושותיה, כל אחת קראה ממיטב הקטעים שכתבה בימים הארוכים והמטלטלים, ואני, אין מילים בפי.
לא בטחתי באף מילה המבקשת לצאת ובאף מחשבה או רגש המבקשים להתבטא. פניי היו חתומות ושידרו עסקים כרגיל, ורק מדי פעם קצת בכי חרישי הרשה לעצמו לצאת החוצה.
האלם הזה קיים בי גם כעת. מול כל ציוץ או פוסט שאני רוצה לכתוב, אני מיד נבלמת, נושמת עמוק ועוברת הלאה. אני מעדיפה להתלבט על איזו מפה חגיגית חדשה לקנות מאשר להתרכז במאמצי חילוץ הפליטים מהמלחמה.
גם כעת הייתי רוצה להמשיך ללרלר על פורים, על תחפושות, על משלוחי מנות ועל מגילת אסתר.
אולי אני צריכה לעצור הכול ולשקוע עמוק במציאות העכשווית. לקרוא מלא חומר, להצטרף למשלחת הומניטרית, לאמץ פליט יתום לבית היתומים שגם ככה מתנהל אצלי בבית, להביע דעה על ראש הממשלה, על פוטין, על אוקראינה או על הכיבוש.
במקום זה אני בוחרת לדלג בין שני המשעולים. לחיות את שגרת חיי, שגם בה לא חסרות קטסטרופות בקנה מידה כזה או אחר, בלי להתעלם מרעמי התותחים ומצלילי האזעקה הבוקעים ממסך הטלפון שלי.
אילו יכולתי לחזור לתחפושת המתוקה והיצירתית ההיא שאמא תפרה לי כשהייתי ילדה, הייתי משכללת אותה קצת. דואגת שבכל פעם שהאור נדלק על המגבעת, יידלקו איתו גם תזכורות והצצות לחיים של אחרים שהתערערו עד היסוד. שיהיה ברור לכולם שאומנם השגרה כהרגלה, חזקה ויציבה, אבל כל זאת בלי להתעלם לרגע ממה שקורה מחוצה לה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
