הצונאמי המדיני ששוטף את ישראל לא היה כלל בתכנון של הממשלה הנוכחית. כשבנט ולפיד נכנסו לנעליו הגדולות של נתניהו, הם הבטיחו להתמקד בנושאי פנים שבקונצנזוס: תקציב, יוקר המחיה, משילות. אבל הם עוד עלולים לגלות שההישגים הבולטים ביותר של הקדנציה שלהם יהיו דווקא ביחסי החוץ. שילוב של נסיבות בינלאומיות, נטייה לניצול הזדמנויות וכניסת הרצוג לבית הנשיא הובילו לרגעים שרק לפני שנה, ערב הבחירות, היו בלתי סבירים כמעט: התקווה מתנגנת בארמון הנשיאות באנקרה, ראש הממשלה מדלג בין מוסקבה לברלין בימי מלחמה באירופה.
השלישייה המדינית בנט־לפיד־הרצוג מתמרנת בינתיים בתיאום מלא. שנות האיבה בין לשכת ראש הממשלה לבית הנשיא חלפו לטובת שיתוף פעולה (הרצוג היה בין המעטים שעודכנו טרם יציאת בנט למוסקבה). גם משרד החוץ החבול והמקוצץ חזר לימיו הגדולים.
הסכמי אברהם, ירושה מהממשלה הקודמת שהממשלה הנוכחית אימצה בחום, חנכו את התנופה המדינית. אבל חילופי השלטון כאן, באופן אירוני, אפשרו לא רק קשרים הדוקים עם ידידים חדשים בעולם הערבי, אלא גם רנסנס ביחסים עם חלק משכנותינו. עוד לפני ניצני האביב עם טורקיה ("אין לנו אשליות בקשר לארדואן", הבהיר גורם מדיני שיודע שכל זה עוד עלול להתהפך), הייתה זו ירדן, שאחרי כמה שנות נתק בין ארמון המלוכה בעמאן ללשכת ראש הממשלה בירושלים, אירחה את הצמרת המדינית של ישראל לסדרת פגישות עם המלך עבדאללה, האחרונה שבהן בביקורו של שר החוץ לפיד אתמול ברבת־עמון. גם מצרים שדרגה את היחסים לפגישות גלויות עם דגל ברקע. אפילו מול הממשל הדמוקרטי החדש בארה"ב, שעמד ביחסים מתוחים עם נתניהו, הייתה לממשלת השינוי נקודת פתיחה טובה יותר.
הנטייה האקזיטית של בנט הביאה אותו ללשכת ראש הממשלה, אבל גם אל מתחת לאחוז החסימה. על קריירה פוליטית אפשר להמר, לא על יחסי החוץ של המדינה. במקרה הזה, בסביבת בנט משוכנעים שלישראל אין מה להפסיד מהפעלתנות שלו בין רוסיה לאוקראינה.
היוזמה להשתמש בערוץ הישראלי הייתה בכלל של קנצלר גרמניה בביקורו כאן בשבוע שעבר. אולף שולץ חדש בתפקיד, והוא רקם עם בנט מערכת יחסים נמרצת ששיאה שתי הפגישות בירושלים ובברלין. האמריקנים היו סקפטים מהאירופים, אבל נתנו הזדמנות למאמץ הדיפלומטי. בנט יצא למוסקבה רק אחרי תיאום מלא עם המערב. הנסיעה של בנט בשבת למוסקבה לא הייתה או צל"ש או טר"ש, אלא צל"ש או צל"שון: אם יושג הסכם שיסיים את הלחימה, ישראל תזכה למקום מכובד ברשימת הקרדיטים. אבל גם אם השיחות ייכשלו, יש רווח מדיני מעצם המעורבות והקשר בין המנהיגים.
הסיכויים להסכם נמוכים, אבל מי שמחפש סימנים אופטימיים יכול אולי למצוא אותם בריכוך קל בעמדת הקרמלין, שכבר אינו דורש את פירוק צבא אוקראינה אלא הצהרה על ניטרליות "בלבד". גם ההכרזה של זלנסקי ש"איבד עניין" בהצטרפות לנאט"ו אחרי שהתאכזב מחברות הברית, עשויה לשמש סולם אלגנטי לסיום המלחמה, בהתחשב בדרישות של רוסיה בנושא.
בנקודה הזאת, ועל רקע אותות אי שביעות רצון מקייב (כדי להזים אותם, לפחות דיפלומטית, זלנסקי ציין שהוא מודה לבנט על מאמצי התיווך) בישראל מתעקשים שלא מופעל כל לחץ על אוקראינה לקבל את תכתיבי פוטין, ובנט משמש רק כשליח להעברת מסרים. ראש הממשלה מבין שבמקרה הזה כוחו בדיסקרטיותו. מעט מאוד ידוע על מה שבאמת נאמר בחדר ובשיחות הטלפון המוצפנות. גם בכירי השרים מעודכנים בקמצנות ובקווים כלליים בלבד.
בירה אחת לא נמצאת בלו"ז הטיסות של הבכירים הישראלים, אבל היא החשובה מכולן: וינה. הסכם הגרעין כבר מוכן שם על השולחן בגרסה סופית. בירושלים רואים בו הסכם גרוע מאוד, ולמרות העיכובים מעריכים שהוא ייחתם בקרוב, אבל מתנחמים בשני הישגים: התיקים הפתוחים נגד איראן בסבא"א לא ייסגרו, והסנקציות העיקריות על משמרות המהפכה לא יוסרו. זו נחמת עניים, ומה שמעכב את החתימה אלו לא האיראנים אלא הרוסים שמבינים שהם היחידים שלא ייהנו מפירותיו בגלל העיצומים המוטלים עליהם. במוסקבה מבינים גם שהנפט האיראני יהפוך לחלופה לגז הרוסי, ויאפשר למערב להמשיך בעיצומים נגד רוסיה בלי לשלם מחיר בלתי נסבל בעלויות האנרגיה. באופן אירוני דווקא חתימה על הסכם הפסקת אש בין רוסיה לאוקראינה, בתיווך ישראלי, יכולה לתת את האות גם לחתימה בוינה.
כשיסיים לתווך בין פוטין לזלנסקי ינחת בנט לקרקע המציאות, שבה עליו לגשר בין מוסי רז ליום טוב כלפון, ובין וליד טאהא לניר אורבך. הקואליציה מסיימת את מושב החורף בלי לעמוד ביעדיה: חוק האזרחות, שנפל במושב הקודם, אושר אמש בדקה ה־90 אחרי דרמה קצרה, שבה איימה מפלגת הציונות הדתית לסגת מההבנות עם הקואליציה בגלל הפרדת פרק האכיפה מתוכנית החומש למגזר הערבי. הלחץ של רוטמן גבר, והחוק שלו ושל שקד עבר, אבל חוקים אחרים נדחקו למושב הבא. בראשם: חוק הגבלת הכהונה, שהוסר מסדר היום מפני שקיזוזי הקורונה מנעו רוב נחוץ של 61, וחוק הגיור של מתן כהנא, שנדחה למושב הבא בגלל החשש שרע"ם תצביע נגדו. החשש הזה היה מבוסס גם על עבודה אופוזיציונית: דרעי נפגש עם מנסור עבאס, והבהיר לו שתמיכה בחוק הגיור תהיה "הקו האדום של כל הקווים האדומים". עבאס הקשיב. הוא גם ככה שבע מרורים בשבועות האחרונים, ולא שכח כיצד בשבוע שעבר הרגיז את החרדים כשתמך בחוק לשינוי הגוף הבוחר את הרבנים הראשיים, רק כדי לגלות שבסוף ניר אורבך הצביע נגד, והקואליציה הפסידה. במסדרונות הכנסת היה מי שהעריך שגם הפעם האצבע של אורבך אינה מובטחת.
במקביל, במסגרת ההבנות בין הקואליציה לאופוזיציה על ההצבעות בסיום המושב, הציע יריב לוין עסקה ליו"ר הקואליציה עידית סילמן: משיכת חוק הגיור מסדר היום תמורת העלאת חוק האזרחות. לוין אינו חסיד של השיח עם הקואליציה, אבל במקרה הזה שותפיו לחצו: החרדים רוצים לעכב את הגיור, רוטמן רוצה להשלים את האזרחות. וגם למשותפת לא רע להביך את רע"ם עם החוק הנפיץ. ברע"ם שמעו על ההבנות והזדרזו להודיע שלא יתמכו בחוק הגיור. אם זה לא מספיק, בהמשך הם הבהירו שיצביעו נגד האזרחות גם במחיר אי אמון בממשלה.
שלישיית דת ומדינה של הקואליציה – השר לשירותי הדת כהנא, שר המודיעין שטרן וח"כ יוליה מלינובסקי – התכנסה לגבש חלופה לדחיית החוק: הם סיכמו שיגישו בקרוב החלטת ממשלה שתאפשר לרבני ערים להקים מותבי גיור. הלחץ לאשר בממשלה מה שממילא יוגש בקרוב לאישור הכנסת (חלק מסעיפי הרפורמה דורשים חקיקה ראשית) נועד לספק ניצחון מורלי, אבל גם להתניע את תהליך הקמת הרכבי הגיור והתשתיות הטכניות.
ויש עוד הסבר לחיפזון הזה: גל העלייה הצפוי מאוקראינה ומרוסיה עשוי להגיע ליותר מ־100 אלף זכאי חוק השבות. בממשלה מעריכים שדווקא העלייה מרוסיה צפויה להיות גדולה יותר, מכיוון שלפליטים האוקראינים יש חלופות רבות באירופה, בניגוד למי שמנסה לעזוב את רוסיה בשעה שמסך הברזל יורד עליה מחדש. בניגוד לעולים ותיקים משנות התשעים, שאחרי עשרים שנה בארץ כבר לא ימהרו להתגייר גם אם יוצע להם מסלול ידידותי יותר, אצל עולים חדשים עשויה להיות פתיחות רבה יותר. לפי גורמים שנכחו בשיחה, המטרה היא להגיע לכל אחד מזכאי חוק השבות שינחת בישראל ולהציע לו את המסלול בחודשים הקרובים.
עם כל הכבוד לתוכניות לגייר עולים זכאי שבות, האתגר שמטריד את הממשלה הוא ההתמודדות עם אלפי פליטים אחרים שמידפקים על שערי ישראל. הם אינם עומדים בכללי החוק אבל יש להם קרובי משפחה בארץ. שרת הפנים שקד, שהעדיפה בהתחלה לא לקלוט אותם בטענה שהם ממילא מגיעים דרך מדינה אירופית המציעה להם מקלט ומעמד, הכריזה על מכסה של 5,000 פליטים כדי להקל את הלחץ. זה לא מעט, אבל כשהקצב הוא 500 ליום, המכסה תתמלא כבר באמצע השבוע הבא.
