"אני עוצרת אותך, אני לא מוכנה", התפרצה דנה ויס לדבריו של בועז ביסמוט, עורך "ישראל היום" לשעבר, לאחר שלא הצליחה לעבור לסדר היום בעקבות החלוקה בין אמוציה לרציונליות בשאלת הפליטים מאוקראינה שהציג ביושבו כפרשן ב"אולפן שישי" שאותו הנחתה שלשום (ו').
ביסמוט ציין את המובן מאליו, והוא שכמה דקות לפניו דיברו הפרשן עמית סגל והכתבת מיכל פעילן באופן שונה ומזוויות אחרות על שאלת כניסת פליטים אוקראינים לישראל. ומה לעשות, פעילן אכן דיברה על אמוציות ורגש, ואין עם זה שום בעיה, אך לעומתה סגל דיבר על הרציונל, וגם זה אמור להיות עדיין חוקי במדינה דמוקרטית.
ויס "הסבירה" לביסמוט, כרגיל בטון של מפקדת לפקוד נזוף, שהקריאות לפתיחת שערי המדינה לכל פליט מלחמה באשר הוא אינן מגיעות מהפן האמוציונלי אלא כתוצאה מערכים ודעות סדורות. אלא שכל מי שצפה בפתיח של ויס לאולפן שישי הבין שזהו מס שפתיים. אלו היו רגעים שנועדו כולם ללחוץ על בלוטות הרגש והאמוציות של הצופים, בלי טריק או שטיק אחד שנפקד ממנו. המילה "בושה" נכתבה בענק וליוותה גם לאחר מכן את הדיון בכותרת נוספת "בושה בנתב"ג", והייתה כמובן התמקדות ברורה וחוזרת ונשנית בילדים האוקראינים שמגיעים ארצה ונאלצים לישון על מסועי המזוודות בשדה התעופה. לקינוח, נראה במשך שניות ארוכות ילד אוקראיני בוכה שהולך באזור הגבול עם שקית ובה הבובה שלו, על רקע השיר המרגש "תנו לגדול בשקט" של שלומי שבת. מה הקשר בין הילד האומלל לבין קליטת ילדים פליטים בישראל? שום דבר מלבד היותו ילד, והחלטת מערכת התוכנית והמגישה לצבוט לצופים את הלב עוד קצת.
צילומי ילדים מאזורי מלחמות שוברים את הלב, אין בכך ספק. גם צילומי ילדים בנתב"ג מחכים לפקיד שיחליט האם יש מקום להכניסם ארצה או לא, אינם נעימים במיוחד. וזכותה של ויס ושל כל עיתונאי אחר להחליט שיש לו עמדה בנושא ולעשות עבורה נפשות בצורה כזו או אחרת. אבל בתוך אווירת הנכאים וההלקאה העצמית הזו, התברר שאפילו לעשות דבר פשוט כפי שעשה ביסמוט, ולחלק את הטיעונים להכנסת פליטים לארץ על פי אמוציה או רציונליות מהווה משהו אסור שצריך לקטוע בשבילו את השידור, תוך הבהרה לפרשן באולפן שדעתו אינה לגיטימית, וככזו צריך לגדוע אותה באיבה.
זו שוב אותה סתימת פיות – גם אם לכאורה באופן מנומס יותר – בה נתקל כל פרשן שמרני שמעז לשים את הדברים על השולחן מהזווית שלו. במובן הזה, המלחמה באוקראינה היא אותה מלחמת תרבות ישנה שבה השמאל הליברלי שולט על השיח, מקטין ונוזף באופנים כאלה ואחרים בקולות שמרניים שמנצחים שוב ושוב בקלפי, אבל לא על מסך הטלוויזיה.
