למה אנחנו לא רבים? חלק ב'

הסיפור המיוחד שלי על געגועים

כשנדב ואני רק הכרנו, הוא נהג להשלים הכנסה בהוסטל ייחודי. הוא ישן בו 2-3 לילות בשבוע כשילדיו היו אצל גרושתו. פעמים רבות מקום העבודה הזה בא על חשבון הזמן הפנוי היחיד שהיה לנו. הסטרס של המעבר למגורים משותפים בהתחלה היה מטלטל ומעיק מאד ואני הרגשתי שיותר מהכל, אני זקוקה לזמן שלנו לבד.

יום אחד, כאשר חזרתי הביתה מהעבודה, מצאתי את האיש ישן בשלווה על הספה בסלון. לא הייתה לנו דקה אחת לבד כל השבוע. ידעתי שהוא צריך לצאת לעבודה הזאת בעוד שעה ושוב לא נהיה רגע אחד עם השני. לא העזתי להעיר אותו. נכנסתי לחדר שלנו, נשכבתי במיטה וניסיתי להירדם. לא הצלחתי.

שוב אהיה לבד הלילה. נתראה רק מחר בבוקר בדרך לאזכרה של אבא שלי ז"ל וכשנחזור – נהיה שוב עם המוני ילדים בסופ"ש עמוס.

הייתי מוצפת רגשית. באיזשהו שלב, נדב נכנס לחדר כדי להתלבש ולהתארגן לעבודה.

מצאתי את עצמי עוצמת עיניים כאילו אני ישנה. לא הייתי מסוגלת לפקוח אותן ולספר לו כמה אני עצובה. לא רציתי שיצא לעבודה בתחושה איומה. כעסתי עליו וידעתי שאם אני פוקחת את העיניים, ייצא לי כל הכעס על זה שהוא הרשה לעצמו להירדם למרות שידע שאנחנו לא נתראה עד מחר ומה כל כך קשה לחכות לי ולאכול אתי ארוחת צהריים לפני שהוא יוצא? אז שתקתי. עצמתי את העיניים ושתקתי. ממש לא רציתי שככה ניפרד.

ואז הוא הלך. מצאתי את עצמי בוכה ובוכה לבדי. הייתי כל כך מוצפת רגשית והעומס היה בלתי נסבל. באיזשהו שלב, כשנמאס לי לרחם על עצמי והרגשתי שאני לא מגיעה לשום מקום עם זה, לקחתי דף ועט והתחלתי לכתוב את מה שאני מרגישה.

כעס, בושה, קטנות וגעגועים צפו בי. החלטתי לגעת בגעגועים בתור התחלה. נשמתי עמוק והסכמתי להיות בחוויה הכואבת הזאת. בעיניים עצומות עלו בי כל געגועי החיים. עלה בי פתאום חזק וכואב הגעגוע לאבא שלי.

הנה,עוד רגע, אני כבר מדליקה את נר הנשמה השנתי לזכרו. אני חיה פי שתיים יותר חיים בלעדיו מאשר איתו.

התבוססתי באובדן. בכיתי עד התשה. כתבתי וכתבתי. ורק כשנרגעתי, התקשרתי לאיש שלי וסיפרתי לו מה עבר עלי בשעות האחרונות.

לא הטחתי בו את הכעס, כי הכעס כבר לא היה קיים. לא אמרתי לו שאני מרגישה שאני לא חשובה לו. כבר ידעתי שזה לא נכון. לא אמרתי לו שאם הייתי חשובה לו הוא היה מחכה לי, כי אני לא רוצה שאף אחד יחכה לי במקום לתת לעצמו מנוחה לפני משמרת קשוחה בעבודה. רק את הגעגועים סיפרתי. אמרתי לו שאני מתגעגעת אליו כשהוא לא נמצא.

האמת היחידה שנשארה לי. והוא היה שם עבורי בשיחה הזאת. הקשיב. הכיל. אהב. זה לקח עוד חודש בלתי נסבל אחד ואז, הוא עזב את מקום העבודה הזה. הוא לא עזב אותו בגללי או בשבילי. הוא עזב אותו כי הוא הגיע למסקנה שהוא נותן הרבה יותר מדי מעצמו שם.

מתברר, שגם הוא מתגעגע אלי כשהוא שם.