קנה המידה להערכת מאמציו של ראש הממשלה נפתלי בנט לתווך בין רוסיה לאוקראינה אינו השגת הסכם שלום או אפילו הסכם להפסקת אש בין הצדדים. עצם יצירתו של ערוץ תקשורת אישי ואמין בין הצדדים הניצים הוא ההישג החשוב כאן. גם חידוש מתקפות חיל האוויר הישראלי בסוריה השבוע, לראשונה מאז פרוץ המלחמה באוקראינה, הוא פרי חשוב של השיח שנוצר בין בנט לפוטין. מדינת ישראל מוצאת את עצמה בימים אלה במקום ייחודי ומפתיע כמתווכת במשבר עולמי, וראוי לנסות להבין לעומק את הסיבות שהביאו לכך.
ישראל לא תכננה מראש למלא את תפקיד המתווך במשבר; הוא נפל עליה. הנוכחות הצבאית הרוסית בסוריה חייבה את ישראל לא להזדהות לחלוטין עם שום צד בסכסוך, וממילא למצוא את עצמה בתווך. לא בנט יזם את ניסיונות התיווך; נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי פנה אליו וביקש ממנו לפנות לפוטין. בנט לא היה יכול לסרב, צלצל לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין, וזה גילה עניין. הקשרים הטובים שהשכיל ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו ליצור עם מוסקבה על רקע נוכחות צבאה בסוריה, הפכו את מדינת ישראל למתווכת טבעית ומתבקשת.
גם לאישיותו של נפתלי בנט, שמתאימה למצב כמו כפפה ליד, יש חלק חשוב בעניין. אלה לא רק התעוזה והיצירתיות המאפיינות אותו; זה בעיקר הראש הפתוח וחוסר הדוגמטיות שלו. בנט מצא את עצמו מתבקש שוב להכריע בין שני מחנות. במישור הפוליטי הישראלי זה היה בין "רק ביבי" ל"רק לא ביבי". במישור הבינלאומי אלה מחנה "רק פוטין" ומחנה "רק לא פוטין". במישור הפוליטי הפנימי השכיל בנט לא לפסול שום מחנה ולא לחשוב שהצדק נמצא בצד אחד בלבד. הוא היה משוחרר, רחב דעת ומתוחכם דיו לתפוס את נקודת האמצע המכילה את שני הניגודים ולשמש לשון מאזניים. היכולות האלה הביאו לו בצדק ובדין את תפקיד ראש הממשלה.
עכשיו מנווט בנט בזהירות בין שני מחנות גם במישור המדיני. שוב מתגלה בו אותה תכונה אישית שמאפשרת לו למצוא את נקודת האמצע המאוזנת הנושאת את ההפכים. בינתיים הוא מצליח להלך על חבל דק בין שני הצדדים ולשמור על ניטרליות, לא מתפתה לרטוריקה הטהרנית על "הצד הנכון של ההיסטוריה" ומקפיד על תיאום מלא עם כל הצדדים, הן במישור הפוליטי הפנימי והן בזה הבינלאומי.
אבל בעומקו של עניין, המקום שישראל נתונה בו אינו תלוי באישיות כזו או אחרת; הא נובע מעצם מקומו של עם ישראל בין העמים. טועה מי שחושב שיש "צד נכון" להיסטוריה. צד, באשר הוא צד, אינו יכול להיות נכון. ודאי לא מוסרית. ההיסטוריה מתפתחת במאבק בין כוחות, ולכן שום צד, באשר הוא צד בלבד, אינו "נכון". המקום הנכון הוא הנקודה המרכזית שנושאת את שני ההפכים הנאבקים ביניהם. היא גם תהיה התוצאה של ההתנגשות ביניהם: השלב הבא של ההיסטוריה.
הנקודה האמצעית אינה הפשרה ביניהם. היא לא אמצע במובן של קצת מזה וקצת מזה. היא המקום שנושא את שני ההפכים. המקום שבו הם אחד. לכן צריך לדבר על "המקום" הנכון בהיסטוריה. לא רק בסיטואציה בינלאומית כזו או אחרת, אלא לאורך ההיסטוריה כולה. ועם ישראל נמצא בדיוק במקום הזה.
"ישראל בין האומות כְּלֵב בין האברים", לימד אותנו רבי יהודה הלוי. עם ישראל לא נחשב בין העמים. הוא שייך לחשבון אחר. הפסוק "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" אינו מדבר על ניתוק. להפך. הוא מדבר על שייכות לכולם, שנוצרת דווקא משום שעם ישראל "לא נחשב" באותו מישור. הוא נמצא במישור אחר, כנקודה מרכזית בהיסטוריה, שמחברת את ההפכים, שנושאת את כל הריבוי, המגוון והשונוּת של כל העמים כולם. אם כן, לא במקרה מדינת ישראל מוצאת את עצמה היום כמתווכת בסכסוך; המקום הזה קשור לעומק סגולתה. זהו ניצן ראשון המעיד על כך שמתוך שיבת ישראל לארצו, הוא מתחיל לחזור גם למקום המיועד לו בין העמים.
מיד עם קום המדינה קיבל דוד בן־גוריון הכרעה אסטרטגית ובחר צד; בין שני הגושים ששלטו אז בכיפה, המערב והמזרח, הוא בחר בצדק בהצטרפות ישראל לגוש המערבי. היום נמצאת ישראל במקום חדש, בתווך. ימים יגידו אם הבחירה הזמנית הזו, שממש כפתה את עצמה עלינו, תהפוך לאסטרטגיה מדינית קבועה שתביא לידי ביטוי את מקומו המיועד של ישראל בין האומות.
