לפני חודשים אחדים, תוך כדי קריאת סקירה על המזרח התיכון בשבועון אקונומיסט, נתקלתי במשפט מטלטל. במזרח התיכון, נאמר שם, יש שלוש מעצמות אזוריות, ושלושתן אינן ערביות: איראן, טורקיה – וישראל. זה אכן מדהים: באזור שרובו הגדול מדינות ערביות, שלוש המעצמות העיקריות הן שלוש המדינות היחידות שאינן ערביות.
ייתכן שיש בפרדוקס הזה גם משהו טבעי. דווקא המדינות שתרבותן שונה מזו של שאר עמי האזור, הן שצריכות להתאמץ יותר כדי להבטיח את מקומן. במקרה של ישראל זה בוודאי נכון. טורקיה ואיראן, לעומת זאת, ירשו אימפריות גדולות מן העבר, כך שדמותן הנוכחית, עם כל עוצמתה, היא בעצם רק בבואה חיוורת לתפארת העבר. כך או כך, חיזוריו הנמרצים של נשיא טורקיה ארדואן אחרי ישראל, שהגיעו לשיא בביקור השבוע של הנשיא הרצוג באנקרה ובאיסטנבול, הן עדות שלפחות הצלע הטורקית במשולש העוצמה האזורי נחלשה, בעיקר כלכלית, והיא זקוקה לסיוע אפילו מהצלע הישראלית השנואה.
זה משאיר, לפחות בינתיים, את ישראל ואיראן כשתי המעצמות העיקריות, שמנהלות ביניהן קרב אקדוחנים מתמשך כאילו היו שחקניות במערבון מהסוג הישן. תהליך הסתלקותה של ארה"ב מהאזור רק מחדד את הפיכתה של ישראל לאחד משני הקטבים של המזרח התיכון החדש, באופן שדורש מכל שאר המדינות להכריע לאיזה גוש הן משתייכות, כאשר גם לבחירה בניטרליות יש מחיר.
לתמונה המורכבת הזו נכנסת עכשיו המלחמה באוקראינה. לאיש אין מושג מתי היא תסתיים, אבל כבר עכשיו אפשר ללמוד ממנה כמה לקחים. הראשון – כמה מסוכנת "מעצמת רשע" עם כוח גרעיני. הרי הסיבה העיקרית לכך שמדינות המערב עומדות מנגד מול הפצצת ערי אוקראינה היא עוצמת הנשק הגרעיני שבידי רוסיה, וחוסר הביטחון בשאלה אם פוטין משוגע מספיק להשתמש בו. מי שעיניו בראשו היה צריך ללמוד מכך עד כמה דחוף לעשות כל מאמץ כדי לבלום את הצטיידותה של איראן בנשק גרעיני – במקום לנצל את ימי המלחמה כדי לנסות לסגור, בשקט יחסי, עסקה מבישה עם האיראנים, שתעניק להם פחות או יותר את כל תביעותיהם.
האמת היא שלא ברור מה ההיגיון שגורם לאמריקנים לצאת בעוצמה, לפחות כלכלית, נגד רוסיה, לנסות לבלום גם את עוצמתה של סין, שנזהרת מאוד בינתיים מצעדים התקפיים, ולהיכנע כל הדרך מול איראן. התירוץ האפשרי של חוסר יכולת לעמוד בו־זמנית בשלוש חזיתות אינו רציני. הרי כל בר־דעת מבין שכל עוד לא השיגה נשק גרעיני, איראן פגיעה יותר; מחיר המאבק בה יהיה נמוך בהרבה לעומת המחיר שהעולם יצטרך לשלם כדי לבלום את שאיפות ההתפשטות שלה לאחר שתשיג את הנשק המיוחל. מדיניותה הכוללת בעשורים האחרונים מוכיחה גם שהנשק הזה לא נועד רק להגן על יציבות המשטר.
הלקח השני הוא הצורך לבנות יכולת התמודדות עצמאית. האוקראינים בוודאי מתחרטים עכשיו על כך שוויתרו מרצונם על הנשק הגרעיני שהיה ברשותם, עם התפרקות ברית המועצות, תמורת ערבויות שלא היו שוות את הנייר שנכתבו עליו. ברגע האמת כל מדינה נשארת לבדה, ואיש לא יעזור, לפחות לא במובן הצבאי, למי שמתקשה לעזור לעצמו. למרבה המזל, את הרעיון הזה הבינו האבות המייסדים של ישראל מראשיתה, וזה היה נדבך עיקרי בדוקטרינת הביטחון הישראלית.
הלקח השלישי הוא עוצמתם של העיצומים הכלכליים. מדינות המערב לא ירו אפילו כדור אחד לעבר רוסיה, אבל הסנקציות שנקטו כבר הפחיתו את רמת הדרישות של פוטין, ואולי אפילו יגבו ממנו מחיר שיתקשה לעמוד בו, והכול בכוח הכלכלה. עיצומים כאלה מעולם לא הוטלו על איראן, ואם יוטלו אפילו בחלקם – המשטר האיראני יתקשה לעמוד בהם.
מול שלושת הלקחים האלה צריכה עכשיו ישראל להבליט שלושה צעדי מדיניות. עלינו לפתוח בבליץ הסברתי שישליך את לקחי אוקראינה על המקרה האיראני; עלינו להדגיש שמה שנדרש בשלב זה מהמערב אינו תקיפה פיזית של איראן, אלא עיצומים חזקים מספיק לשבור את כוונותיה ההתקפיות; ועלינו להמשיך בבניית העוצמה הישראלית – ביטחונית, כלכלית, מדינית, ולא פחות חשוב גם חינוכית וחברתית, מול חברה שחישוקיה מופרטים בתהליך מואץ.
