היה משהו חצוף בנזיפה שיצאה בשבוע שעבר מהממשלה בירושלים כלפי שלטונות קייב, בעקבות התמרמרות אוקראינה על היחס שהיא מקבלת מצד ישראל. מן הצד האחד ניצבת מדינה שנלחמת על עצמאותה, ומן הצד השני בכירים ישראלים שבחרו במודע להכניס את ראשם בין הצדדים הניצים, בלי שאיש כפה זאת עליהם. "לא הגיוני שאנחנו ננסה לעזור ואתם תתקפו אותנו", נאמר במסר הישראלי לאוקראינה, לפי הדיווח בחדשות 12. אך האם מדינת ישראל נמצאת בעמדה מוסרית שמאפשרת לה לנזוף באוקראינה? בשם מה? האם האוקראינים באמת אמורים להיות אסירי תודה ולהחשות כשההתנהלות הישראלית לא נראית להם? ספק רב, במיוחד לנוכח השאלות שמרחפות ממילא מעל מאמצי התיווך הישראליים בסכסוך הרוסי־אוקראיני.
מסע הדילוגים של בנט בשבת שעברה נראה מרשים מאוד במבט ראשון, והציב את ראש ממשלת ישראל בחזית אחת עם כמה מהשחקנים הבכירים במערכת העולמית. אך לי הוא הזכיר אירוע שנכחתי בו לפני אי אלו שנים, בטרם היותי עיתונאי: מפגש הסיום המכריע של תקופת משא ומתן על עסקת נדל"ן גדולה ומורכבת. תפקידי שם היה טכני לחלוטין, בבחינת זבוב על הקיר, ואת ההתרחשויות סביבי חוויתי כמתבונן מהצד. שני הצדדים לעסקה שאפו מאוד לסגירתה, אך ברגע המכריע נתקלו כמעט בקיר. כל אחד מהצדדים חש שהוא מיצה את יכולת ההתגמשות שלו בנוגע לתנאי החוזה, ושרק התגמשות מהצד השני תוכל להביא את העסקה לחתימה. האווירה הלכה ונעשתה פחות ופחות נעימה, והצד השלישי, כלומר המתווך, ראה לנגד עיניו כיצד הוא עומד להפסיד גם יוקרה מקצועית וגם את הקופון שהתכוון לגזור.
ואז קרה דבר שנראה לי ברגע הראשון ממש מוזר. המתווך הכניס את נציגי הצדדים לחדרים נפרדים, והסתודד עם כל אחד במשך כמה דקות. כמה רגעים נוספים חלפו וכל משתתפי המשא ומתן התכנסו לחדר הישיבות, הרימו כוסית "לחיים" וחתמו על החוזה תוך חיוכים גדולים.
כאשר ניסיתי להבין מה קרה בדקות הללו בשני החדרים, התברר שהמתווך עשה תרגיל פשוט: הוא הציע לכל אחד מהצדדים ויתור על חלק קטן מדמי התיווך המגיעים לו, בתמורה לוויתור של כל צד על משהו מדרישותיו. התרגיל עבד והעסקה נחתמה, ובהמשך גם הושלמה לשביעות רצון כולם.
מלבד התרשמות מכישוריו האישיים של המתווך, למדתי באירוע ההוא לקח חשוב: לפעמים וירטואוזיות מילולית, היכרות טובה עם הצדדים ואפילו כושר שכנוע אינם מספיקים. כדי להיות מתווך טוב לעיתים אין מנוס מלהפעיל מנופים של ממש כלפי הצדדים. לא לחינם במרבית הסכסוכים הגדולים בעולם מופקד התיווך בידי מעצמות בקנה מידה אזורי או עולמי. מי שיכול לאיים על הצדדים בהטלת עיצומים מצד אחד, אך גם לנופף בהטבות כלכליות וצבאיות מצד שני, יהיה מתווך טוב בהרבה ממי שעוצמתו מתבססת רק על יכולותיו האישיות או על קשריו עם שני הצדדים. האם בנט מסוגל לכך? האם הבעיה היא חוסר ניסיונו, כפי שטענו השבוע מתנגדיו?
גם נתניהו, לו היה עדיין ראש הממשלה, היה מתקשה להפוך למתווך מועיל. מדינת ישראל, גם בעשור השמיני לקיומה ובעידן של שגשוג, עדיין אינה חזקה ועשירה מספיק כדי לשחק תפקיד משפיע בזירה הבינלאומית, ודאי לא כמתווכת בסכסוכים קשים ואלימים ברמה כזו. מסע תיווך אידיאלי מסתיים כששני הצדדים אסירי תודה למתווך. במקרה הזה עלולה ישראל למצוא את עצמה במצב שבו מאמציה ייכשלו, ואזי מעמדה לא רק שלא יתחזק אלא בדיוק להפך.
הונאת גרים ברבנות
על אף דחיית חקיקת רפורמת הגיור של השר מתן כהנא, הוויכוח הציבורי סביבה כלל לא נרגע. השבוע נחשף שכחלק מהמאבק נגד הרפורמה המתוכננת, וכמחאה נגד מינוי הרב בניהו ברונר, התומך ברפורמה, לראש מערך הגיור, מעכב הרב הראשי לישראל הרב דוד לאו את החתימה על כמאתיים תעודות גיור. המתגיירים הללו כבר סיימו את תהליך הגיור, אך האישור הרשמי על כך תקוע בלשכת הרב לאו, הטוען כי אין לו אמון ברב ברונר, שלא מכבר החליף בתפקיד את מקורבו הרב משה ולר. לדבריו, בעקבות המצב עליו לבדוק כל תעודה לגופה כדי לוודא שהנחיותיו מיושמות.
ניהול המאבק דווקא על גבם של הגרים מעלה הרהורים נוגים על כנותם של המתנגדים. כזכור, אחת הטענות המרכזיות של מתנגדי רפורמת הגיור גורסת שהיא תוביל למצב של "אונאת הגר". לפי הטענה הזו, גרים שיתגיירו שלא במסגרת המערך הקיים ייחשבו בעיני רבים למי שאינם יהודים, וכך הרפורמה תרע את מצבם.
טענה כזו ממש נשמעה מפי הרב לאו עצמו, בנאום בכנס הדיינים בחודש טבת: "אמרתי להם, אתם אוהבים את הגרים או אתם שונאים את הגרים? אתם מבינים מה משמעות הדבר – שיעמוד יהודי בבית כנסת, והגבאי יגיד לו 'רגע, אתה יהודי? תראה לי את תעודת הגיור שלך', והוא יצטרך להראות. אם זו תעודת גיור של מערך הגיור – הוא יקבל, ואם זאת תעודת גיור לא של מערך הגיור – הוא לא יקבל. זה נקרא להונות את הגר. זה פשוט שקר ורמייה".
דברי הרב לאו נשמעים משכנעים, אך מעיכוב תעודות הגיור אנחנו למדים שלא החשש מאונאת הגר הוא שטורד את מנוחתו. הרב לאו הרי יודע היטב שבזמן הקצר שחלף מאז הדחת מקורבו ממערך הגיור, לא חל כל שינוי בנהלים. ובכל זאת, לא אכפת לו לעכב מאות תעודות גיור רק כדי להצר את צעדיו של ראש המערך החדש, התומך ברפורמת השר כהנא.
למרבה הצער, הרב לאו אינו היחיד בקרב מתנגדי הרפורמה שנושא לשווא את סיסמת החשש מ"אונאת הגר". המאבק נגד חוק הגיור של השר כהנא לגיטימי, אך חלק מהאמצעים שמשמשים אותו כבר מזמן אינם ראויים. מותר להיאבק, אך לא על גבם השחוח של המתגיירים.
חידת הציונות הדתית
במפלגת הציונות הדתית דיווחו השבוע שבתום השבועיים הראשונים של קמפיין ההתפקדות נמנו כבר כ־15 אלף מתפקדים, מספר נאה בהחלט. הוא מרשים עוד יותר כשלא מדובר בהתפקדות של ערב בחירות, והפוליטיקה אינה מככבת בכותרות. אף על פי כן הצליחה בשורת המפקד החדש לסחוף אחריה רבים. למעלה מ־15 אלף איש הסכימו לשלם, סכום סמלי אמנם, תמורת הזכות להיות חברים במפלגה ולבחור את מועמדיה לכנסת הבאה.
אבל מעל ההישג הנאה מרחף סימן שאלה גדול שחייב להטריד את הנהגת מפלגת הציונות הדתית. אכן, אם לשפוט לפי ההצהרות ברשתות החברתיות, בין המתפקדים למפלגה אפשר למצוא אנשי ימין מכל הסוגים והגוונים, לא כולם אפילו דתיים. אך השאלה החשובה שאין עליה מענה היא מהיכן מגיע קהל האלפים: מי הן קבוצות המתפקדים הגדולות ומהי זהותן החברתית־דתית?
כאשר בצלאל סמוטריץ' יצא לדרך, לקראת הבחירות הקודמות, הוא נקט צעד יומרני מאוד וכינה את מפלגתו הקטנה והחרד"לית באופייה – "מפלגת הציונות הדתית". אחרי מעט יותר משנה, עוד לא ברור אם מדובר ביומרה בעלת בסיס או שמא בפנטזיה מנותקת מהמציאות. האם המפלגה החדשה אכן תצליח לייצר בתוכה מגוון סוציולוגי ורעיוני, או שהיא תיוותר בית קטן המכיל סוג מסוים מאוד של חרד"לים?
אם יתברר שרוב המתפקדים מגיעים מאותם אזורים חרד"ליים מסורתיים, בסיס התמיכה של מפלגת תקומה משכבר הימים, מספרם הגדול יהיה בבחינת עושר השמור לבעליו לרעתו. חוסר התאמה בין אופיו של ציבור המתפקדים ובין הקהלים שהמפלגה מבקשת לפרוץ אליהם לא יחזק את המפלגה, והוא אף עשוי להביא אותה בתהליך לא ארוך אל סוף דרכה, ולא באופן חסר תקדים: גורל דומה ממש פקד את מפלגת הבית היהודי בתום תקופת בנט־שקד. היא פשוט איננה.
