"הידעתם? יום האישה למעשה חל ב־7 במרץ, אבל לקח לה יום להתארגן". את הבדיחה הזו (טובה או לא טובה, נשים כרגע בצד) פרסמתי באחת הרשתות החברתיות לפני כמה שנים.
שוועת ההיעלבויות והקינה על רמיסתו, הקטנתו וגימודו של העולם הנשי, ועוד כהנה וכהנה, עלתה השמיימה. חלפו עוד שנתיים־שלוש, ויום האישה חל ביום חמישי. נטלתי את נפשי בכפי, וכתבתי כך: "לא מבין איך קובעים את יום האישה על יום חמישי, בדיוק כשהיא אמורה לנקות את הבית ולבשל לשבת". רוב הנשים והאנשים הבינו ואף העריכו את ההומור, אבל גם פה היו די קולות שטרחו לטרחן ולנזוף בי על הפטריארכיה העתיקה והמיזוגנית שאני מטפח, גם אם אני בעצם צוחק עליה.
השנה כבר לא כתבתי כלום. נו, אתם בטח אומרים לעצמכם, כיצד נצליח להתמודד עם יום האישה ללא החידוד המתחכם שלו. אבל לא זה העניין. העניין הוא שהצליחו לסתום לי את הפה. או את המקלדת. או אפילו את המחשבה. והנה כבר צצים מאחורי כתפי שלל פמיניסטים ופמיניסטיות עם הבעת תיעוב קלה על פניהם ולואטים: "אוי, הגבר המסכן שבגלל יום האישה פיו נסתם, ממש רחמנות".
אז לא, איני מבקש רחמים, אני מבקש להאיר נקודה. לעומת החידוד שלי על יום האישה שכאמור לא ראה השנה את אוויר העולם, התגבש באגודת הסופרים אירוע לכבוד אותו היום ממש, שבו גברים דיברו על כתיבה נשית. יוזמת האירוע הייתה דווקא אישה, מנכ"לית האגודה נירה תובל, והיו גם פאנלים אחרים שבהם השתתפו כמובן נשים. אבל זעקה גדולה עלתה, והאירוע בוטל.
אני דווקא מבין היטב אפס סובלנות כלפי שוביניזם. נשים סבלו מספיק שנים כדי שכולנו כחברה נוקיע את המשך אפלייתן. אבל ההליכה הזו עד הקצה, אטימת האוזניים לכל צליל מעט אחר, שברוב המקרים מתכוון לטוב ולהשפעה חיובית בנושא, ודריסתו המיידית – כל אלה מאכזבים, ולא פחות מכך פוגעים במטרה שלשמה התכנסנו.
הדבר נכון גם בתחומים אחרים. בסוף השבוע שעבר פורסמה במוסף הארץ כתבה על היישוב האקולוגי רותם בבקעת הירדן. הכתבה ציינה כמובן שרותם הוא התנחלות שיושבת כביכול על שטחי מרעה של רועים פלסטינים (חסרים כנראה שטחים ריקים בבקעת הירדן לרעות בהם, ורק הנקודה הפצפונת הזו היא שחומסת את מזונן של הכבשים הפלסטיניות המורעבות), אבל כנראה לא עסקה בכך מספיק.
אולי הכותרת של הכתבה, שלא התייחסה לכיבוש הממאיר אלא קבעה "כאן חיים בכיף בבית מבוץ, בניתוק מהעולם, עם נוף מרהיב להרי הגלעד", נקפה את מצפונם של אנשי שוקן והם פרסמו כבר ביום ראשון מאמר מערכת, לא פחות, שמחזיר את הדברים לפרופורציה וקובע: "התנחלות היא התנחלות היא התנחלות". בהמשך קובעים כותבי המאמר כי "אין דרך לרבע את המעגל: ערכי קיימות, חשובים ויצירתיים ככל שיהיו, אינם יכולים להכשיר ערכים של כיבוש".
ומה עם התושבים עצמם? חלקם אנשי שמאל שמצליחים לחיות לא רע עם הדיסוננס, בעיקר כי הם אנשים נורמטיביים שלא לוקחים את האידיאולוגיה שלהם והולכים עם הראש בקיר. הם רואים את תמונת המציאות, מבינים שאין באמת כיבוש בבקעת הירדן – רוב גדול בציבור הישראלי מבין זאת – ומייצרים קשרי ידידות עם הפלסטינים במגוון דרכים. אחת הדרכים הללו היא מיזם אנושי יפה של מסירת כלי בית ובגדים מיד שנייה, אחרי שלא נמצא להם דורש ברותם. הציוד המשומש, כמתואר בכתבה, מונח בנקודה מוסכמת וידועה תחת עץ, ונאסף בידי הבדואים.
האם עיתון הארץ יעבור על יחסים כאלה בשתיקה? ודאי שלא: "בין תושבי רותם", נכתב בכתבה בלי לנקוב בשמות, "יש הרואים במנהג הזה לא חסד אלא סמל להתנשאות". במילים אחרות: אין שום דרך לשמאלני לצאת טוב ואדם הגון אם הוא לא פועל במאה אחוז – לא 99 ולא 99.5 אחוז – לפי אמנת השמאל הרדיקלי מבית הארץ במקרה הזה, או מבתיהם של ארגונים, יוזמות והלכי רוח ליברליים מערביים שמקורם אחר. זה מטופש, זה מדכא, זה חסר תכלית.
גם מימין לא נפקד לצירח מהלך החשיבה הזה, שלא מוביל אותנו לשום מקום. אפשר להתנגד לממשלת בנט ולטעון נגדה הרבה דברים – אני אישית עושה זאת לא מעט – אבל לטעון נגד ראש ממשלה דתי שטס בשבת כדי לתווך במלחמה מדממת שמסכנת את שלום העולם? זה נראה למישהו טיעון רציני?
זוהי תמונת מראה של השמאל שלא נותן לשום עובדה לבלבל אותו ולשום זווית אחרת לחדור בעדו, מציב מסך שחור ואטום שכלום לא יכול לו. זה עולם דיכוטומי שאולי עושה סדר ונותן איזו משמעות רדיקלית לחיים. אבל ביומיום שלנו כישראלים, בניסיון לבנות חברה הגיונית שחייבת להתבסס על איזונים ופשרות, צריך לקוות שהמסכים הללו יוסרו.
יש לנו, ביחד, כל כך הרבה להתמודד איתו בשנים הקרובות, שכדאי שנמצא את היכולת להתחבר לדברים שאפשר להתחבר בהם. ויש. אפילו לא צריך לחפש אותם. אפשר להתחיל ביישוב הקטן האקולוגי והמקסים רותם שבבקעת הירדן, או באיזה חידוד טוב ליום האישה שאפרסם באחת הרשתות החברתיות בשנה הבאה.
