תכונה מוזרה שיש לי היא היכולת שלי להתנהג באופן בוגר לגילי אבל תכונה אפילו יותר מוזרה היא שלפעמים אני גם מתנהגת באופן מאוד צעיר לגילי. זה לא קורה בכוונה, אני מבטיחה. אבל לפעמים ההתנהגות הילדותית שלי יכולה להכניס אותי לצרות.
אני לא יודעת אם זה נכון, אבל אני מניחה שרוב האנשים שמכירים אותי מעדיפים את האביה הבוגרת. טוב, זה הגיוני, הרבה יותר קל להתמודד איתה. היא עונה על שאלות באופן ברור. יש לה מודעות גבוהה, היא מכילה, היא אשת שיחה נהדרת. במילים אחרות – היא לא תתפוצץ מזעם כשאומרים עליה משהו לא יפה, היא לא תעלב, תרקע ברגליים ותצרח כמו ילדה קטנה. היא לא תעזוב באמצע שיחה ותברח מהבית בלי להתחשב בדאגות של האנשים הסובבים אותה והיא בטח ובטח שלא תפגע באחר. עכשיו אתן מבינות למה אני מתכוונת?
בתור ילדה על הספקטרום אני צריכה לעבור מאות טיפולים ושיחות כדי להתאים את עצמי לגיל, למעמד ולאנשים שאני מדברת אליהם. אני צריכה ללמוד, למשל, איך לא לריב עם ילד קטן כאילו הוא בגילי. אני צריכה ללמוד על מה מקובל לדבר ועל מה לא- עם אנשים מבוגרים ממני. אני לומדת לא לשרוק כשאני רוצה לקרוא למישהו, לא לדבר בקול חזק מדי ולתת לאחרים להשתתף בשיחה. כמו שיש אנשים שקשה להם במתמטיקה או בספורט, ככה בנושא החברתי ובתקשורת הבין אנושית- אני צריכה להתאמן ולעבוד קשה על מנת להצליח.
כשבן אדם ניגש אלי ואומר: "תפסיקי להיות ילדותית". זה מרגיש כאילו כל מה שעברתי, כל מה שטרחתי ועמלתי בשבילו ירד לטמיון. כאילו בכלל לא ניסיתי והתאמצתי. באותו הרגע כל המחשבות הרעות שיש לי על עצמי הופכות למציאות. אני מתמלאת כעס ועלבון ורוצה לתלות את אותו האדם מהאוזניים ולומר לו באופן חד וחלק- "אם רק היית בנעליים שלי, אם רק היית חווה שליש ממה שאני חווה ביומיום כדי להשתפר אפילו בטיפה, אני לא חושבת שהיית נמהר כל כך להגיב בצורה כל כך פוגענית". כמובן שאני לא עושה את זה. במקום, אני אצא מהחדר בסערה אחרי שאזרוק כמה מילים כעוסות ואנסה להילחם בדחף שלי לתת איזושהי מהלומה לכל דבר שזז בקרבה של קילומטר.
אז הנה פנייה ממני לכל האנשים שאמרו לי אי פעם "תתבגרי כבר". אולי בשבילכם זה כלום, אבל בשבילי זו סטירה בפרצוף. אולי במקום לנזוף בי או לחנך אותי- נסו להסביר לי מה בדיוק מפריע לכם בפעולות שלי. במצב כה, אני אשמח לשתף פעולה.
