לקריאת הפרקים הקודמים:
ביום אחד שמשי ישבה אורית, רופאת ילדים מתולתלת ונחמדה בהחלט, ליד השולחן בחדר שלה במרפאה, וחיכתה לילד הבא שיכנס. השעה הייתה עשרה לשמונה. אולי חמישה לשמונה. עוד רגע הטירוף יתחיל. היא הרהרה באלה, המתבגרת בת ה14 שלה, שסירבה הבוקר להגיד לה מה שלומה וטענה שזה עוד ניסיון להשתלט לה, כלומר לאלה, על החיים, ובינתיים שתתה מהקפה. פתאום נשמעה דפיקה מהירה על הדלת ומישהו ניסה לפתוח את הידית. למרבה המזל זו הייתה ידית שנפתחת רק במפתח, ולכן אורית לא חששה. כן הפריע לה שמישהו מנסה להיכנס בלי שתקרא לו, אבל גם זה לא היה נדיר במיוחד.
היא הסתכלה על השעון, השעה הייתה שמונה, ובאנחה קלה – בכל זאת, אדם אחרי גיל ארבעים צריך להיאנח כשהוא קם – היא קמה ופתחה את הדלת.
בפתח עמד אבא של, של – היא לא זכרה. עלמה, אולי? אולי רונית? רונית זה לא שם שנותנים לילדים בדור הזה, למרבה הצער, אז כנראה לא רונית. הוא החזיק את הבת שלו על הידיים והיה לחוץ מאוד. מאחוריו הייתה אשתו, אמא של הילדה, וגם היא הייתה לחוצה, אם כי בצורה שונה ממנו. שניהם התפרצו לתוך הדלת כאילו אין מאחוריהם תור של שלושים ילדים מנוזלים.
באמת לא היה שם תור של שלושים ילדים מנוזלים, אגב.
היה שם ילד אחד בן שלש שחיטט באף, אמא שלו, מהודקת כמו שרק סוג מסויים של נשים יכולות להיות, הביטה באורית במצוקה. "הם עקפו אותנו," היא אמרה, והצביעה על ההורים של זו־שאורית־לא־זכרה־בדיוק־מה־שמה, אבל ההורים כבר התיישבו בחדר. האב זרק אחורה "אנחנו ממש ממהרים פשוט". היה ברור שגם הם במצוקה. בסוג אחר של מצוקה, אם צריך לאפיין.
אחד הדברים שרופאים מסויימים אוהבים לעשות זה לאפיין סוגים של מצוקה. אורית לא הייתה מהרופאים האלה, אבל הייתה לה היכרות מסויימת, מקצועית, עם התחביב הזה.
אורית הנהנה באמפתיה לכיוונה של האם המהודקת וסגרה את הדלת, חזרה למקום והתיישבה.
ההורים של הילדה החליפו ביניהם מבט מהיר, אבל לפני שפתחו את הפה אורית הושיטה את היד. "כרטיס, בבקשה," היא אמרה. לשמחתה, הכרטיס הזכיר לה הכל. לילדה קראו רוני. היא הייתה בת חמש. להורים שלה קראו דניאל ויפעת. היא הייתה ילדה בריאה בסך הכל, קצת דלקות אוזניים בגילאים צעירים יותר, וירוסים בלי סוף. היא הסתכלה על הילדה, היא הייתה נראית חיונית. קצת לחוצה, אבל לא בקטע מחשיד.
"רוני," היא אמרה, "מה שלומך?"
"אני בסדר," צייצה רוני.
הכל היה נראה תקין, אבל היא הכירה הורים. דניאל היה לחוץ, מה זה לחוץ, הרגל שלו קפצצה על הרצפה. יפעת, לעומת זאת, החזיקה את הידיים שלה בכח בחיקה. שני סוגים שונים של מצוקה, נו.
"כן," אמרה אורית, "בַּמֶה העניין?"
יפעת התחילה לדבר, אבל דניאל היסה אותה. הוא העמיד את הילדה על הרצפה. "הנה," הוא אמר. "זה".
אורית הסתכלה. היא לא ראתה דבר. הילדה הייתה נראית קצת גבוהה לגילה, קצת לחוצה. אבל שוב, לא משהו יוצא דופן.
היא שמה משקפיים. היא ראתה יותר בחדות, כמובן, אבל עדיין לא משהו שראוי לציון.
"מה אני מפספסת?" היא אמרה.
דניאל היה נראה כאילו הוא עומד לטפס על עמוד מרוב עצבנות.
"היא מרחפת!" הוא התחיל לצעוק. "מרחפת!"
"אנחנו קוראים לזה בעלת דמיון מפותח," אמרה אורית בקפדנות. גם היא עצמה הייתה ילדה מרחפת כשהייתה קטנה, והנה נהייתה רופאת ילדים. לא כל דבר הוא סיבה ללכת לרופא, בוודאי שלא דברים שכאלה. אבל היא הייתה נחמדה בהחלט, כאמור, ולכן נשמה נשימה עמוקה, ואמרה "רגע, מה בדיוק קרה?"
יפעת התערבה. "אני אספר לך מה קרה," אמרה, וסיפרה, קצת באריכות, איך היא כעסה בשבוע האחרון על דניאל ואיך, כך היא חושבת, הילדה הרגישה שלה שומעת את זה ואולי חושבת משהו לגבי מערכת היחסים של ההורים שלה למרות שהדגישו לה שוב ושוב שההורים שלה רבים אבל זה דבר מקובל לחלוטין בקרב רבים וטובים, ושאפילו סבא וסבתא רבים לפעמים, שלא לדבר על השכנים, רוזנצוויג אם את מכירה, פשוט יש להם ילדה בת שבע, לא חשוב, בקיצור, כל זה ואז היום בבוקר יפעת באה להכין לה בגדים לגן וגילתה, למרבה ההפתעה, שהילדה פשוט מרחפת כמה סנטימטרים מעל האדמה, ואיך דניאל צעק לה מן המטבח שיש לו פגישה חשובה ודחופה שאסור לו לפספס, ולכן הוא יוצא מיד ואיך היא רצה ואמרה לא, מה פתאום, וביקשה שיראה שהילדה באוויר ובעצם מה עושים, דוקטור אורית, למי היינו אמורים לפנות? לצבא? הצבא יעשה עליה ניסויים? מה עושים כשהילדה שלך באוויר?
וכדי להדגים את העניין היא יישרה את כף היד שלה והעבירה אותה מתחת לרגליים של רוני, כאילו רוני נגמרת חמשה סנטימטרים מהרצפה. כף היד עברה חלק. אורית התכופפה, הסתכלה, מצמצה, הסתכלה שוב. רוני באמת נגמרה כמה סנטימטרים מעל הרצפה.
ריחפה, בעצם.
הלב של אורית נשמט רגע, ואז היא נזכרה בפרופסור שמגר.
כשהתחילה את ההתמחות, היה רגע אחד שבו היא הייתה אחרי משמרת של, לא יודעת, כמה אלפי שעות, והיא נכנסה מתוחה כולה למטבחון של האחיות להכין לעצמה קפה. פרופסור שמגר נכנסה אחריה, עייפה גם היא, והן הכינו קפה ביחד, בשתיקה. אורית בדיוק הייתה נסערת מאיזה אבא שצעק במחלקה ואז התפרק ליד אחד הקירות. היא הבינה את ההתפרקות הזו. מה עושים כשהילד שלך לא בשליטתך? לא בידיים שלך? כשכבר לא ברור מה יש לעשות? הקיצור, היא הייתה נסערת מאוד, ופרופסור שמגר ראתה אותה עוצרת משהו בגרון, ערבבה היטב את הקפה עם הזרת הארוכה שלה, כי כל הכפיות היו בכיור, ואחר כך אמרה –
"כרופאות, המטרה העיקרית שלנו היא לשמור על המטופלים חיים, זה נכון, אבל כרופאות ילדים, המטרה השנייה שלנו היא לשמור הורים בקו השפיות. ולכן, אנחנו נושמות לאט ומדברות בבירור. הלחץ מפרק הכל. ואת, כשתהיי רופאה בקהילה (אורית באה להתמרד, אבל שמגר המשיכה בשלה) לא משנה מה, כל עוד זה לא משהו שמחייב מיון עכשיו, את נושמת ואומרת 'הכל בסדר'. גם אם שום דבר לא בסדר."
וכך היה. אורית הסתכלה על רוני, ואמרה לה "את יודעת, ההורים שלך קצת לחוצים, אבל את נראית בסדר".
דניאל נראה היה כאילו הוא עומד להתעלף.
"איך היא בסדר?" הוא זעק. "היא מרחפת באוויר!"
"היא נושמת?" אמרה אורית. "חיונית? מחייכת? שמחה? אוכלת? עושה קקי? מדברת? נראית בריאה נפשית? מה עוד ילד צריך בימינו".
"שתי רגליים על הקרקע?" אמר דניאל.
"זה נכון," אמרה אורית, "וזה מרתק וזה מוזר אבל לצערי, אני באמת לא יודעת מה צריך לעשות כאן. אני מבינה שקרה כאן משהו מוזר, אולי יוצא דופן, אולי, אני אגיד בזהירות, חריג. מעולם לא שמעתי או קראתי על אדם שמרחף באוויר. בוודאי לא ילדה בת חמש. אבל אני לא הכתובת. אני יכולה לוודא שהגוף שלה עובד כהלכה, להשתדל להציע פתרונות אם יש לי, ולהפנות הלאה אם אין, אבל הילדה שלכם בריאה בהחלט. הדבר היחיד המוזר פה הוא שהיא מרחפת. היא עומדת היטב, הולכת היטב, אני מאמינה שהיא לא מרגישה את הקרקע אלא את האוויר – נכון, רוני?"
"כן," צייצה רוני, שנראה היה שנרגעה, וכעת נהנתה בבירור מהמצב ומהעובדה שהיא לא הולכת לגן היום.
"ובכן," סיכמה אורית, "לצערי, אין לי מה לעשות. הייתי מנסה לגשש באוניברסיטה, במחלקות שונות, אולי יש איזה מומחה איפשהו שיכול להגיד מה אפשר לעשות. אבל לי, באופן אישי, כרופאה, אין מה לעשות. אני מצטערת."
הרבה תגובות נראו בחדר הקטן של אורית במרפאה השכונתית הנחמדה שלה, אבל לתגובה הבאה היא לא ציפתה.
"אמרתי לך," הטיח דניאל ביפעת, "אמרתי לך. סתם בזבזנו את הבוקר".
"לא בזבזנו!" אמרה יפעת, "בדקנו! אולי היא הייתה יכולה לעזור?"
"איך?" אמר דניאל, "איך תעזור? היא בסך הכל רופאת ילדים!"
"לא בסך הכל," אמרה אורית בשלווה. "אני רופאת ילדים. אם חיפשת מדענית חלל או מכשפה, זה בבניין הבא".
ובתחושה שמילאה אותה בסיפוק היא קמה, נתנה לרוני מדבקה של 'ילדה טובה', וצפתה בהם יוצאים, שני הורים שמתנצחים ביניהם וילדה קטנה שמרחפת באמצע, הולכים במסדרון הארוך אל עבר היציאה מהמרפאה. המסדרון עצמו התמלא בקשישים, במבוגרים, בילדים שבאו עם הוריהם וילדים שבאו בלי הוריהם, המרפאה שקקה חיים. היא הצטערה שלא יכולה הייתה לעזור יותר, וכבר קראה לאמא הבאה, שתיכנס עם הילד המנוזל שלה.
ואז, כשהתיישבה חזרה מאחורי השולחן ובאה לכתוב סיכום מסודר למה שקרה כאן הרגע, היא הבינה משהו על מה זה אומר להיות אמא לילדה מתבגרת. משהו על ההיפרדות של הילדה ממנה, התחלת החיים באופן עצמאי. סוף סוף הבינה, אלא שלמרבה הצער, הילד המנוזל ואמו המהודקת כבר התיישבו על הכיסא, והאם פצחה בנאום על חוסר הנימוס של אנשים מסויימים שנדחפים בתור לפני אנשים מסויימים אחרים, וההבנה הזו דהתה, כמו הרבה דברים אחרים, ונעלמה באחורי הראש, מתחת להמוני המוני דברים שתמיד היה צורך לטפל בהם בדחיפות.
המשך יבוא
