הכי קל ליפול לכותרות הקלישאתיות "ובמקום הראשון" ו"לא תאמינו באיזה מקום מדורגת תל אביב". מודה, גם אני נפלתי בזה. ככה זה כשתדרוך כתבים עוסק בטפל ולא במהות, כשהפיקנטי מגיע לכותרות ולא עומק העבודה והתהליך. אבל מה שקורה בשנים האחרונות באגף כוח האדם בפיקודו של האלוף יניב עשור, יחד עם ראש החטיבה לתכנון באגף, תא"ל אמיר ודמני, זו לא פחות ממהפכה.
ודמני ועשור בחרו לעבוד לעומק. הבעיה העיקרית הייתה מיון ושליטה בנתונים. כשיש פערים כל כך גדולים בין רשויות, קל ליפול לצד הלא נכון של הסטטיסטיקה והכי קל להציג את הנתונים שנראים טוב. השניים לא פחדו לגעת בגחל הבוער והחליטו לרדת לשורש הבעיה ולמצוא לה פתרונות.
רשימת הערים שנחשפה אתמול (א') אינה טבלה של ליגה ספורטיבית, זו תרופה לנתוני הגיוס שהידרדרו לאיטם. אם התוכנית תשמור על יציבות ותמומש לאורך זמן היא גם תצליח להביא תוצאות. טוב עשו באכ"א שבחרו להציג רק את עשר הערים הראשונות ולא את התחתית, אין תועלת בשיימינג, ביוש ערים עם נתונים לא משהו. אין טעם לתת לאופוזיציה במועצות העיר סיבות להביך את ראש העיר ואת הנוער המופלא.
בתוכנית מסתתרים לא מעט דברים חשובים שישנו את המציאות הקיימת. כך למשל, צעיר שמתגייס כחייל בודד מגיע לבקו"ם כשבידו כבר מצוי האישור המתאים, והחל מהחודש הראשון לשירותו הוא מקבל משכורת של חייל בודד. חיילים כאלה כבר לא צריכים להתחיל את התהליך רק אחרי שהתגייסו. צה"ל פונה לעובדות הסוציאליות ולשירותי הרווחה בבתי הספר וברשויות לקבלת הנתונים, ופועל כדי שהצעירים יתגייסו עם הסיוע המתאים להם.
לפני שבועיים יצאו עשרות מש"קיות ת"ש לשטח. הן הגיעו לרשויות וערים רבות והיד עוד נטויה. הן עברו רשות רשות עם נציגי מיט"ב, פגשו את תלמידי י"א-י"ב, דור העתיד של צה"ל ומדינת ישראל, ודייקו את שיבוצם הצה"לי לפי דרישותיהם ויכולותיהם. זה עוד פרק בתוכנית הרב־שנתית של הליך המיון עליה עבדו תא"ל ודמני והאלוף עשור, פרק שתכליתו שיפור הבחינה והמיון בצה"ל. המטרה היא לא עוד שליפת נתונים אלא מיצוי יכולות המתגייסים באופן מיטבי, תוך מתן שוויון הזדמנויות – אם צעיר נכשל בבוחן כזה או אחר הוא יוכל לקבל הזדמנות שניה ושלישית. איפה הייתם במרץ 1993?
השאלה הגדולה היא כמה הרשויות תשתפנה פעולה עם הצבא. ניסיון העבר מראה שרשויות מקומיות, במיוחד הקטנות בפריפריה, צמאות לשיתוף פעולה כזה. "רק שיבואו על מדים ודרגות", אמר לי פעם ראש רשות מהגליל בתשובה לשאלה האם יסייע לצה"ל בגיוס צעירים. באכ"א מדווחים על שיתוף פעולה בירוחם, דימונה, כרמיאל, מעלות, עכו ושדרות. עשור וודמני כבר הבינו ששם הסיפור. הכניסה לערים דרמטית, מסייעת ובעיקר מפרקת את מה שהפכנו להיות בשנים האחרונות – אנשים שמדברים דרך המסכים ולא אנשים שפוגשים אנשים. המפגש הזה, מעידים כולם, נראה טוב יותר מאי פעם. עכשיו נשאר רק דבר אחד – לשמור על יציבות ולקטוף את הפירות.
לא רק שם משנה האלוף יניב עשור את המציאות. לא מעט אנשי מילואים, כולל ביחידה בה אני משרת, מדווחים שאחרי שנים יש מענה בצד השני. "אנחנו מרגישים שינוי אדיר", מספר לי מילואימניק באחת היחידות החשובות בצה"ל. "העלינו המון טענות ומצאנו קשב ומענה", הוא מסביר. נדמה שיש מי שמבין שלקול של המשרת יש חשיבות גדולה וכי קשב הוא כלי חשוב לא פחות מנשק חם וכיפת ברזל. מילואימניקים מדווחים על הטבות שעלו מחדש אחרי שנים של הקפאה, דרגות שחזרו לכתפיים ולזרוע, מדים ייצוגיים שצה"ל לא חושש להעניק, ומהפכה של ממש בגזרת המעילים.
לקוראים זה ייתכן סתמי, למשרתים זה ממש לא. "פתאום יש אישור לימי הכשרה ועיון, ערבי מורשת והדרכה", מספר חייל מילואים אחר. "עד היום נתנו לקרביים את הכול, בעיקר לאימונים ופיקוד העורף, ואנחנו מרגישים בשנה האחרונה מהפכה של ממש", הוא מודה. הדברים הללו הם קול שנשמע היטב, נקראים בקבוצות בפייסבוק ובהחלט מעודדים.
עם ישראל צמא לתרום למען המדינה ולמען הצבא. כל שנשאר הוא לקחת את המשרתים, לרתום אותם למשימה ולהעניק להם את תחושת השייכות. יציבות זה שם המשחק.
