איכשהו פורים נהיה הנייר לקמוס של החיים החברתיים שלך. הרבה לפני כמה צפיות היו לך או כמה לייקים, היה "כמה משלוחי מנות קיבלת? ואיזה". זה מתחיל בכיתה ד', שהשקעתי והכנתי עניבת פפיון ענקית ומנוקדת ופוצצתי אותה בממתקים, ובתמורה קיבלתי על צלחת חד פעמית תפוז ובמבה. לזכות התפוזית יש לציין שהתפוז לא היה מקולף והבמבה הייתה בשקית, כי תפוז מקולף ובמבה בתפזורת זו גם אופציה, וכבר היו דברים מעולם. רק שנים אחר כך הבנתי שנתתי את מה שהייתי רוצה לקבל.
אני שגדלתי על לחם מלא שקראו לו 'לחם חי' הרבה לפני שהוא היה באופנה, שלא הבאתי שוקו ולחמנייה לבית ספר ולא פיתה עם שוקולד, אני רציתי לתת ובעצם לקבל, הר של ממתקים. ככה אנחנו מתנהלים בעולם, נותנים מה שהיינו רוצים לקבל. פעם תלמידות שחינכתי בכיתה ח' הביאו לי בסוף השנה (המושקעת וקשורה מאד שהייתה לנו) דובון חרסינה עם עיניים פנסים צבעוניים שהאורות מתחלפים בהן. הסתכלתי בקנאה על כל הגיפטקארדס ששאר המורות קיבלו והבנתי שקיבלתי את הדבר הכי הכי יפה לגיל 14 שהיה בחנות. שהן בעצם נתנו לי את הלב של עצמן. חמודות.
בחזרה למשלוח המנות. שנים אחר כך גם הבנתי שלא תמיד הילדים מכינים אלא ההורים, שלהורים יש אפשרויות כלכליות שונות, רצונות חינוכיים שונים ועוד מיליון שיקולים שעטופים במשלוח מנות הזה שהוא מתכון לשמחות ומתכון לאכזבות. (כנ"ל גמד וענק, אפשר להפסיק עם המשחק המאכזב הזה?)
אבל כמו כל מיני דברים שנראה לי שסיימתי איתם בכיתה ד' (כמו קנאה בחברה שמציירת יפה), הם צצים פתאום בוורסיה בוגרת יותר, כך גם פורים. כל שנה מחדש אני מתלבטת מה לעשות בליל פורים. לאן ללכת? לפעמים מרוב הצעות, לפעמים מרוב כלום. אולי בכלל להישאר בבית? פורים הוא חג הפומו האולטימטיבי, כמה מסיבות פזורות בו זמנית ואני לא אדע איפה יהיה הכי שווה? מרוב לחץ לנצל את פורים, החג שבו 'כל הפושט ידו נותנים לו', בסוף אני יושבת על הספה. תגידו, יש כמו 'פומו' ביטוי שאומר שאחרים מציפים אותך במשהו מהמם שהם עשו ורק את לא?
נגיד לפתוח פייסבוק בבוקר של התחפושות, ולראות בשבע וחצי תמונות של כל הילדים של חברי הווירטואליים מחופשים מכף רגל ועד ראש בתחפושות מושקעות, וחכמות, ומאובזרות. ורק אצלי אחד בכה כי הרובה שלו נשבר אז הוא לא מסכים להצטלם, אחד מתבאס שעוד חמש דקות יוצאים מהבית ואין לו עדיין רעיון ונמאס לו ללבוש את השרוואל בוב מארלי המתפורר כבר שנה שלישית ברצף, וזה עוד לפני שהם חוזרים ומספרים איזה תחפושות מטורפות היו לילדים אחרים, ואיך הם מוכשרים ומשקיעים והאמא שם גוזרת בדי לבד לצורה של שוטר עם ראש משמש, והילדות אופות עשרות נשיקות וורודות ומדויקות שאפילו בתמונה את רואה כמה הן יצאו אווריריות, ולמה רק אנחנו מרוב לא יודעת מה, סתם יושבים חודש על הספה ובסוף מאלתרים איזה רובה ודוחפים לשקית במבה, אני נהייתי האמא של הבמבה והתפוז?
ההשוואה, הפספוס, הרצון שלא מתממש לא נעצר בגזרת הילדים. זה גולש לסעודת פורים שלנו המבוגרים, שבוע לפני החג החרדה מטפסת בגרון: הזמינו אותנו? יש לנו את מי להזמין? מה זה אומר עלינו? גם אם כל השנה טוב לנו חברתית פתאום בפורים "בום". כולם מתפזרים לחבורות שלהם, "פורים זה חג של חבורה" אנחנו אומרים אחד לשני על הספה, אוכלים סוכריות חמוצות "מה לעשות, לא יצא לנו חבורה". באסה. רצינו חבורה, זה דבר חזק, אני רואה אנשים שיש להם חבורה והיא נעוצה בכמה מקומות על לוח השנה והלב מתרגש לפגוש אותה ומתמלא ממנה.
יש שנים שאתה נלחם בזה, מנסה להמציא חבורה, יש שנים שאתה מתפזר, מדלג בחבורות של אחרים, יש שנים שאתה מקבל את זה, ופותר את זה ב'על האש' במרפסת, יש שנים שאת מחופרת בשאלה – כמה זה מגדיר אותי? אבל רוב השנים אני אומרת לעצמי "עיצומו של יום". גם אם נשב בפורים על הספה ונאכל סוכריות חמוצות, בלי מסיבה, בלי להתחפש, בלי חבורה. עם משלוח מנות מעפן שעשיתי ועוד אחד מעפן שקיבלתי. עיצומו של יום, גם כשהיום סגור לך כמו עיניים עצומות, פורים כפורים, ועיצומו של יום מכפר. כל שנה מחדש אני אומרת את זה לעצמי, לפעמים זה עובד.
