ברשימה הקודמת ראינו כיצד האלף־בית העברי, יחד עם התגים והטעמים, הפכו בקבלה לסימבוליקה עשירה המתארת את העולמות הנעלמים. הזכרתי גם פרק נוסף במיסטיקה של הגרפיקה, ביצירתו של הראי"ה קוק "ריש מילין". בחיבור זה, כל אות מייצגת אידיאה מסוימת. חלק מהאותיות מתוארות גם כהרכבן של שתי אותיות יסודיות יותר, כשיחד הן יוצרות אידיאה חדשה. דרך מדרשי אותיות אלו של הרב קוק נפרשת בפנינו מסכת שלמה, ובה שזורים מושגים וסוגיות פילוסופיות. ננסה כעת לראות בקצרה סוגיה אחת, הנידונה באות אל"ף.
על פי המסורת, האות אל"ף במילה הראשונה של ספר ויקרא נכתבת בגופן קטן, "אל"ף זעירא". הדרשנים אהבו לקשר זאת לעובדה שבמשך דורות התחילו את לימוד החומש עם הילדים בספר ויקרא. אל"ף קטנה זו הפכה למייצגת של החינוך. מסורת דרשנית זאת תוביל אותנו להרהר באחד המוקדים הבעייתיים של החינוך – עצם הזכות לחנך. הראי"ה מתייחס לבעיה זו, תוך שהוא מייצג אותה בהבדל ובעימות שבין שתי אותיות: האל"ף והלמ"ד.
הלימוד שלנו מגיע מתוך שמיעה למורה המעביר לנו את תורותיו וידיעותיו. ההקשבה למורה מכונה על ידי הרב קוק במילה הקשה "אילוף". אולם כנגד זה קיימת דרך נוספת שבה האדם לומד. לא דרך מה שמגיע אליו מבחוץ, אלא דווקא מבפנים, ממה שהאדם מגלה בתוך נשמתו. זהו הלימוד המיוצג באות למ"ד. רעיון זה מתבסס על שתי מילים בעלות סמנטיקה דומה, אחת מקורה בעברית והשנייה בארמית. אך הראי"ה טוען שיש הבדל מהותי ביניהן. וכך קוראים אנו ב"ריש מילין":
ה"אולפן" – זהו תרגום ה"לימוד". יודעת היא הנשמה, שכל הבא בלימוד איננו מקורי. מקורי הוא הרעיון הפנימי שאינו מבוטא.
הראי"ה משתמש כאן במוטיב קבלי המפותח רבות בחסידות. השורש "אלף" הוא המקבילה הארמית של השורש העברי "למד". אלא ש"תרגום" הוא בגימטרייה "תרדמה". הלימוד שמקורו חיצוני לאדם איננו אותנטי שלו אלא מעין אילוף, ואז פנימיותו של האדם לא באה לידי ביטוי ונמצאת בתרדמה. זהו אחד המאפיינים של המציאות שבה אנו חיים היום, בעולם שטרם נגאל. על מציאות זו אומרת החסידות שהיא מציאות של תרדמה ולא של ערנות.
זכות שהיא חובה
המסקנה העולה מדברי הראי"ה היא פרדוקסלית. אכן יש בחינוך מעין השתלטות, ולכאורה כופים על האדם דברים הבאים מחוצה לו. אולם אין ברירה, הזכות לחנך היא תוצאה של החובה לחנך. החינוך ה"חופשי" יוכל להתקיים רק לאחר שינוי הכרתי שיתרחש באחרית הימים. הרב קוק מוביל אותנו לנבואות ירמיהו, המדבר על עידן "שיהיה נחלת העולם ביום הגדול שאיש את אחיו ואיש את רעהו לא ילמדו עוד לדעת את ה', כי כולם ידעו אותו מקטנם ועד גדולם נאם ה'. כי אסלח לעונם ולחטאתם לא אזכר עוד". באותם ימים תשתנה התודעה, "וההכרה הכהה ה'תרגומית', ה'אולפן' הארמי, יגיע להלמ"ד הלשון קדשי, ושניהם יחד ישחררו את המבטא, יתירו את הכח המילולי ממאסרו".
הראי"ה מציב שאיפה מוסרית שלפיה ההכרה של האדם חייבת להיות מותאמת ומושרשת בעצמיות ובאותנטיות שלו. וכך הוא כותב ב"ערפלי טוהר": "כל מה שנכנס בנשמה אחת מהשפעת חברתה, אף על פי שמועיל לה הדבר מאיזה צד, שסוף כל סוף הוא מקנה לה איזו ידיעה… עם זה מזיק לה גם כן במה שהוא מערב יסוד זר במהותה". לכן, כל אדם וכל עם צריכים להקשיב ישירות אל "החכמה הכללית העליונה, החיה ומחיה את כל ההויה". וכן: "עיקר השמיעה בקול ה' הוא מה שמקשיבים… הקיבוצים [העמים] לפי הבדליהם ולכל יחיד לפי ערכו", או אז: "האדם שומע ומאזין יותר בבירור את קול ה' הדובר אליו, מורהו ומצוהו ממש".
מי שמעביר את המסורת וממונה על הלימוד של אל"ף הוא האב. האות בי"ת, לפי הראי"ה, מסמלת את הבית. מי שבונה את הבי"ת הוא האל"ף, ומכאן המשמעות העמוקה של המילה אב. זהו רעיון שללא ספק פרויד היה מסכים איתו, אלא שהראי"ה ממשיך הלאה: הוא מצפה שהאל"ף תוחלף בלמ"ד ואז האב יהפוך ללב. זה יקרה כאשר האדם מגלה שמה שנמסר לו על ידי האב, מצוי גם בהרמוניה עם מה שנובע מפנימיות הלב שלו.
עריצותה של התמונה
עד כאן רעיון דרשני לכאורה, אולם הוא עמוק ונוגע בתשתית ההגות האנושית. בתוך האדם מתקיים מאבק בין שני כוחות ונטיות – בין ההשפעה הבאה מהחוץ, ובין מה שליבו אומר לו. הניסיון לפתור מאבק זה הוא אחד מיסודות ההגות החסידית. אלא שבניגוד לתורות פסיכולוגיות, הראי"ה מלמד אותנו שלא כל מה שבא מתוכנו הוא רע. ההפך הוא הנכון. האדם צריך להקשיב לקול שבא מתוכו, ולנסות לחבר בין שני העולמות.
האדם המודרני זנח כיוון זה. הוא בונה את ההכרה על בסיס התפיסה החושית וניסויים מדעיים, וזה סוד ההצלחה הטכנולוגית של העת החדשה. אך מוקדם יותר בהיסטוריה האנושית חיפש האדם מקור נוסף: לא ניסיון אמפירי, אלא הבנת הלב. באופן פרדוקסלי הוביל הדבר לשתי יצירות גדולות: הנבואה והאלילות. הנבואה הלכה בדרך זו, והאלילות נכשלה בה.
אך מדי פעם נזכרים בני אדם בקול הפנימי הזה. זהו קול שעלול להיות מסוכן, ולהוליד מחדש את האלילות. קרל יונג שמע את מנהיג הנאצים והוקסם ממנו. יונג חשב שהוא מדבר בקול הבא מעבר לתבונה, קול שהיה "התגלות לבו". התקווה שהאדם ישמע מחדש קול זה כה הלהיבה את יונג, עד שהוא לא הרגיש שהייתה כאן חזרה לאלילות, ושהקסם הזמני שהנאציזם הילך עליו הוא קסם שטני.
למרות זאת, מלמדת אותנו ההגות החסידית ובעקבותיה גם הראי"ה קוק, שעלינו להקשיב לקול הפנימי, לא לזה השטחי, אלא לזה העמוק. עלינו למצוא שביל זהב שבין הקול הפנימי והחיצוני. ר' נחמן מייצג זאת על ידי הזיווג בין שתי אותיות: האות חי"ת מייצגת אצלו את החכמה שבאה מהחוץ, בעוד שהאות נו"ן מתארת את ספירת המלכות. הזיווג שבין שתי אותיות אלו יוצר את ה"חן" שאבד במהלך ההיסטוריה האנושית.
התרבות היהודית נבנתה על ידי קואליציה בין השפה והאות, שאיזנה את כוחה האדיר של התמונה והפלסטיקה שבאלילות העתיקה. גם כיום נלחמות השפה והאות נגד עריצותה והשחתתה של התמונה, כפי שהן באות לידי ביטוי באלילות החדשה הנוצרת בטלוויזיה, בקולנוע ובאינטרנט וגם באמנות, ומשתיקה את הקול האותנטי שבאדם. אולם עדיין מצפים אנו לגאולתה של התמונה, שתצטרף לקואליציה זו של השפה והאות. או אז ייגאל ה"חן".
