השבוע ימלאו 80 שנה להולדתו של מחדש הזמר העברי, מגדולי המשוררים והפזמונאים הישראלים, מי שמכונה בחוגים מסוימים "רבי מאיר בעל הטקסט" – מאיר אריאל. מהו סוד קסמו של הנער הנצחי – המתולתל וירוק העיניים מקיבוץ משמרות, שמת כמעט בחוסר כל – מנודה ומוחרם, ובכל זאת עיצב את עולם היצירה המקומית ועורר השראה בדורות של יוצרים ישראלים וחוזרים בתשובה? יוסי סוויד חוזר להופעה הראשונה והאחרונה בה ראה את מאיר אריאל, בירושלים.
בשנת 1999 הלך לעולמו מאיר אריאל מזיהום חיידקי, ככל הנראה לאחר הזנחה ורשלנות רפואית, בגיל 57 בלבד. באופן טרגי – הוא נפטר בידיעה שהקריירה שלו מחוסלת; שיריו לא הושמעו עוד ברדיו והקהל לא פקד את הופעותיו האחרונות.
כחייל צעיר, זכיתי להיות באחת ההופעות האלו, האחרונה שבהן שהתקיימה בירושלים. היה זה בתיאטרון פרגוד הזכור לטוב, ברחוב בצלאל פינת ניסים בכר, בואכה מרכז העיר. היינו בקהל ארבעה אנשים בלבד – אני, חברי הטוב, סבתו והסאונדמן. אפילו אריה מארק, מנהל התיאטרון המיתולוגי, הסתגר בקיטונו שבקומה העליונה. מאיר היה מקסים. הוא התייחס אלינו כאילו היינו קהל של מאה איש לפחות ונתן הופעה מלאה ועשירה. בכניסתו לבמה הוא קד קידה, הסיר את מקטורנו ותלה אותו על מסמר לא קיים בקיר. המקטורן כמובן נפל באותו הרגע ונמרח על הרצפה המאובקת, מה שלא הפריע לו כהוא זה, לטרובדור, לתפוס עמדה למולנו ולפצוח ב'רישומי פחם' – מופע חצי אימפרוביזציוני, בו הגה והמציא חלק נכבד מהשירים ישר על הבמה.
מאז ועד היום לא ראיתי ווירטואוז שכמותו ביצירה מאולתרת, מיידית, על המקום. הוא לא מוגבל בשום צורה ואופן – והתייחס לשירים כאל חומר פלואידי ביד היוצר. המילים העמוקות – הפילוסופיות, הנוקבות והמטלטלות התחילו בשיר אחד, המשיכו לאחר, התחלפו, נעלמו, ושוב חזרו בקונוטציה אחרת, עמוקה יותר או דווקא – קומית ומגלגלת מצחוק. הדימויים קלחו כמעיין נובע, נשזרו בלחנים יחודיים, והמעשה כולו – נצרב בי באופן מסתורי ולא מוכר.
אחד השירים שביצע אריאל היה 'שיר התעסוקה' בו הוא מתאר את בני ישראל שבמדבר, מקימים את אוהל מועד. תיאורו היה חי כל כך, עד שממש יכולתי להריח את השיטים הנחתכים, העזים הנטוות והנחושת המותכת. הייתי אז כל־כך לא מודע, שאפילו לא חשבתי לעצמי – מה לקיבוצניק זה ולאהליאב בן אחיסמך ולבצלאל בן אורי? (דמויות עליהן שמעתי לראשונה אולי רק אז, באותו מעמד, בהיותי בוגר הגימנסיה העברית – חסר כל השכלה תורנית־יהודית משמעותית). באותו הרגע רק הרגשתי, רק חשתי, סופג תחושות ורשמים עזים ומסחררים, אבל לא הבנתי מה בעצם אני שומע. לקח לי שנים לקלוט שלפני אפוס רחב יריעה בן אלפי שנים הנע בין בני ישראל המשתחררים מעול מצרים, החופשיים ליצור את יצירתם האותנטית במדבר, לבין השיעבוד העתידי של הקפיטליזם הטכנולוגי המיוצג ב'חיית הברזל' שחזה דניאל (מה שאולי ניתן להבין באופן מוחשי הרבה יותר בימינו, לאור ההתמכרות החמורה למסכים והתלות המוחלטת בטכנולוגיה). ובתוך כך, להבין שכל דימוי ברצף הנרטיבי הזה, גם עומד בזכות עצמו, כמו שאותו מחנה זוהר וחרוץ העסוק כולו במלאכת הקמת המשכן עליו מספר אריאל, הוא אולי בעצם תיאור של מה שמתרחש בו פנימה – בראשו של המשורר, בעת יצירתו המיידית והמאולתרת על הבמה.
מיד לאחר ההופעה רצתי לרכוש את האלבום 'רישומי פחם' – אלבום שעל אף היותו אקוסטי־אקספרמנטלי במהותו, שכולו מחאה נגד הטכנולוגיה הקרה והמנוכרת, הוא הראשון שהוקלט בארץ על מחשב. הכנסתי אותו למערכת בחדרי, ונדהמתי לגלות שהוא לא הכיל אפילו עשרה אחוזים ממה שהיה באותה הופעה. היו בו לעומת זאת חומרים שבהופעה בכלל לא בוצעו. הבנתי – שכמעט כל מה שקרה שם, היה חד פעמי. הינו עדים ליצירה מונומנטלית־ספונטנית, שלא היתה לפני כן ואחרי כן לא תהיה. רק מה שנצרב בזכרוננו – נשאר.
במחשבה לאחור, לאריאל היתה השפעה, בוודאי עלי, אך גם על דור שלם של מחפשי דרך, למצוא את דרכם אל שורשיהם היהודיים. החיבור המיידי שיצר בין העבר העמוק, ההווה הקשה והעתיד הרחוק היה אצלו טבעי יותר מאשר כל אחד אחר. אפילו בשיר פופולרי שחיבר לשם פרנסה, אולי המצליח ביותר שכתב – 'ערב כחול עמוק', ניתן להבחין בניתוח שורה אחת, בסוד הדבר; "בא לי בזאת הפעם לפול על חרב למות עליך". בעוד שהרישא והסיפא לקוחים הישר מהמדורים התחתונים של עולם הסלנג הישראלי – "בא לי", "למות עליך", לב המשפט משובץ בין קצותיו כאבן חן לשונית תנ"כית למהדרין – "בזאת הפעם, לפול על חרב", ממש כמו שאול ובנו יהונתן שהפילו עצמם על חרבותיהם, על מנת שלא לפול בידי אויביהם.
אבל החופש הרעיוני והיצירתי של אריאל בא גם לידי ביטוי בדעות לא פופולריות, קיצוניות או תמוהות שנראו לעיתים סותרות. הוא מחה נגד האתוס הלאומי שאינו מבחין בטרגדיה האנושית והאישית של הנופלים וחבריהם כמו בשיר 'ירושלים של ברזל', התמסר בדקדקנות למדנית לפרטי הפרטים של נבואות, הלכות ומדרשים חז"ליים כמו בשיר 'מדרש יונתי', התנגד לטכנולוגיה ולקפטילזם, תאר את חיי החקלאי המחובר לטבע כטובע בביצה חסרת סיכוי כמו בשיר 'בס בבלון', ראה בדמוקרטיה כביזוי רוח האדם כמו בשיר 'דמוקראסי' והתנגד להשתלת איברים כמו בשיר 'שמעתי שאת נמצאת'. בנוסף הוא ראה בנטיות מניות הפוכות כדבר פסול ומגונה כמו בשיר 'תקציר שירי החורף הבא'. למעשה, הסיבה למיעוט הקהל הקיצוני באותה ההופעה אחרונה בפרגוד, מעבר לעבודה שבאופן כללי אריאל לא משך קהל רב מאד להופעותיו, הייתה העובדה שקבוצה מאנשי המדיה הפעילה נגדו חרם. היה זה לאחר התבטאויות של אריאל בעיתונות, בגנות הקהילה הלהט"בית, שאז עוד היתה מוגדרת כהומו-לסבית.
הפגנות מחוץ להופעותיו, התנכלויות ויריקות היו מנת חלקו של אריאל בשנתו האחרונה עד שהודיע על פרישתו מהופעות. כיום, מי שהיה מראשי החרם נגד אריאל, נחשד בהטרדה מינית ומעשים מגונים, אלא שבניגוד לאריאל, נראה שהוא זוכה ליחס סלחני ביותר מהתקשורת שבמובנים רבים – משתיקה את העניין. איש אינו מפגין כנגדו, או יורק עליו ברחוב. הסבלנות המופגנת כלפי מעשיו כביכול, הפוכה ליחס שקיבל אריאל – על דעותיו בלבד. אריאל שילם מחיר כבד על חופש הביטוי, על חופש הדעות ואולי גם על התקרבותו לעולמות מסורתיים־שורשיים – מה שהיה במובנים רבים המצע והיסוד ליצירתו המשוחררת והמרהיבה.
המקרה של אריאל מלמד עד כמה חשוב לחזק את שריר הסבלנות לדעות ולרעיונות שונים, המאפשרים בסופו של דבר את חופש הביטוי והיצירה. עד כמה חשוב שלא לפסול אחרים על הסף בשם תפיסות "נכונות" כביכול, מה שעשוי להוביל לעוול גדול פי כמה. או כמו שאמר אריאל בהופעתו האחרונה "חברים שואלים אותי לפעמים – תגיד, אתה נורמלי? – אני עונה להם, מה אתם חושבים שאני לא נורמלי להיות נורמלי?" יהיה זה לעילוי נשמתו.
