אחת לשנה, כשמתפרסם מצעד השירים השנתי של גלגלצ, אני נכנס אליו כדי לבדוק אם התזה של הרמב"ם ורבי נחמן עדיין בתוקף. לפי התזה, רוב השירים הפופולריים הם שירים עצובים, ולא שמחים. ולמרות כל מיני אתגרים שהציבו בפניה ישי ריבו וחנן בן־ארי, אני חושב שבסך הכול היא עדיין עומדת.
אם נדייק יותר, רוב השירים, כולל אלו של ישי ושל חנן, עוסקים באיזו נקודה של חוסר, של תחינה, של געגוע. גם כשחנן בן־ארי שר על הילדים שלו הוא מדבר על הפחד שיירשו את השריטות שלו; וגם כשישי ריבו מהלל את סיבת הסיבות זהו שיר של ציפייה לגאולה של "אסירי הכוח ולכודי הרשת".
יכול להיות שהשמחה פשוט לא מעניינת. כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. יהודה עמיחי מתאר את "הדיוק שבו בני אדם מתארים את כאבם בחדרי רופא / זה כאב מושך וזה כאב קורע, וזה כמו מנסר", ומשווה אותו אל האושר המטושטש שאין בו מילים. ואולי בצדק אין בו מילים, כי הוא פשוט כפי שהוא, שלם ומלא ועגול. וכמה כבר אפשר לדבר על משהו כזה. אבל נדמה לי שזה לא הכול.
יש לא מעט שירים שמדברים על התשוקה לשמוח. בכיתה ג' אמא שלי לקחה אותי ל"צלילי המוזיקה", לראות את חני נחמיאס שרה "אלו דברים שאותי משמחים". ויש שיר יפהפה של ענת מלמוד שאומר את הדברים בצורה הכי פשוטה וישירה: "אני רוצה שיהיה לי טוב / אני רוצה לאהוב חזק / אני רק מחפשת להודות / במה שיש לי כבר ביד". אבל השמחה היא תמיד משהו ששואפים אליו, בניגוד למצב הנוכחי, "שעוקצים לי, שנושכים לי, כשעצוב נורא". "אולי שמחה היא משהו שאנחנו רק יכולים לרדוף, אך לעולם לא להחזיק בו באמת", אומר וויל סמית' בסרט "המרדף אחרי האושר", ובאנגלית זה נשמע הרבה יותר משכנע.
וכשהשמחה לא קיימת – היא ריקה. יש לי משבר תרבותי קבוע כל שנה, עם המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות. אחרי 24 שעות של שירים מרוממים בערוצי הטלוויזיה ובתחנות הרדיו, שיש בהם חוויה ישראלית עמוקה של קדושה, נוחתים בן־רגע אל הריקנות והרדידות של יום העצמאות. התחנות והערוצים (אלו שלא משדרים את הטקסים) נמלאים בן רגע מערכונים זולים ושירי פופ רועשים. ובאנחה קלה אני פונה אל עבר בית הכנסת.
המייצג הטוב ביותר של החוויה הזו הוא גיבור הסרט "נשמה" של דיסני, שכל חייו מתאמץ להגיע אל פסגת עולם הג'אז, וכשהוא מופיע סוף־סוף מול קהל מריע הוא מגיע לחוויה של ריקנות: זה הכול? בשביל זה התאמצתי כל כך? וזו לא רק התרבות המודרנית, החילונית. גם בתרבות היהודית אנחנו נוהגים להבחין בין "שירים שמחים" לבין "שירי נשמה", כאילו יש איזו הנחה בסיסית שהנשמה היא תמיד עצובה.
ולכן העולם שלנו זקוק כל כך לפורים, ובה בעת מתקשה מאוד להכיל אותו. כי זוהי פעם אחת בשנה שבה אנחנו לא מתעסקים רק בשאלה איך להתמודד עם משברים ולהגיע לשמחה, אלא שאחרי שהגענו לשמחה, מה עושים עכשיו?
פורים נותן גם לא מעט תשובות לשאלה הזו. הוא מלמד אותנו להציב את השמחה בתוך הקשר, לתאר אותה בפירוט, להודות עליה. הוא דוחף אותנו לנצל את הכוח המחבר של השמחה ולשתף אותה עם אחרים. ומעל הכול הוא תובע מאיתנו להפוך את האנרגיה של השמחה לתנועה של חסד וצדקה, "שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים" אומר הרמב"ם.
אבל נדמה לי שהשאלה חשובה מן התשובה. ושהיום החשוב באמת הוא היום שאחרי פורים. כי אנחנו לא רגילים להתמודד עם השמחה. יש אפילו משהו קצת אלים באמצעים שפורים נוקט בהם כדי לנער אותנו; ואנחנו נוטים להתעורר למחרתו עם הנגאובר ותחושה של בלבול. דרוש הרבה אומץ כדי לעמוד ביום שאחרי, מול העובדה שיש טוב. יש שמחה. לא כשאיפה רחוקה אלא כנקודת פתיחה. ולשאול את עצמנו, לאן לוקחים את זה הלאה?
