את פורים לפני שנתיים עוד חגגנו כרגיל, בסעודה גדולה של המשפחה המורחבת. מישהו הזכיר את המחלה המשונה – קורולה או אולי בורונה – שהגיעה מהעטלפים בסין, אך התחושה הכללית הייתה שמדובר בזוטה אקזוטית. במוצאי שושן פורים נדהמנו כאשר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כינס מסיבת עיתונאים בהולה, והודיע על איסור התקהלות. התמונות מאותו אירוע קישטו מאז אינספור ידיעות עיתונאיות, בעיקר בגלל כובעו של שר הבריאות. יעקב ליצמן הוזעק לאירוע מחגיגות הפורים בירושלים, והגיע עם כובע הפרווה שלו, ה"ספודיק". מבחינת רוב הישראלים הוא היה יכול באותה מידה לחבוש עטרת נוצות אינדיאנית. למחרת כבר הודיע נתניהו על סגירת מוסדות החינוך, וההיסטריה החלה. היינו המומים: חשבנו שמגפות הן עניין של המאה ה־14, לא של המאה ה־21.
תדהמה דומה אפשר היה לזהות נוכח המלחמה באוקראינה: מדינה אחת פולשת למדינה אחרת, על גבול אירופה – מי פילל ומי מילל? חשבנו שדברים כאלו כבר לא יכולים לקרות. במחשבה שנייה, הדבר היחיד שמדהים במגפה ובמלחמה הוא התדהמה שלנו. תמיד היו בעולם אסונות כאלו, ולמרבה הצער כנראה גם תמיד יהיו.
העיתונאי הליברלי תום פרידמן טען בעבר שמעולם לא פרצה מלחמה בין שתי מדינות שיש בהן מקדונלדס. המלחמה בין רוסיה לאוקראינה הפריכה את התאוריה הזו, וגם תאוריה ידועה יותר: ששתי מדינות דמוקרטיות לעולם לא יילחמו ביניהן. אגב, את שתי התאוריות הללו הפריכו עוד לפני כן המלחמות בין ישראל ללבנון. העניין הוא שכאשר אנחנו חושבים על "דמוקרטיה", אנחנו לא חושבים על מדינות כמו רוסיה או לבנון, אלא על מדינות מערב אירופה. אך אם כך, הטענה הפופולרית בדבר השלום העולמי מצטמצמת מאוד, ובעצם רק אומרת שמזמן גרמניה לא פלשה לצרפת.
מלחמות ומגפות מדהימות אותנו, משום שאנחנו שבויים בתפיסה שגויה ומשובשת של "הקִדמה". אנחנו מניחים שהעולם בהכרח הולך ומשתפר, ומניח מאחוריו את החלקים הרעים של ההיסטוריה. אין שום סיבה פילוסופית להניח שזו האמת, ובכל זאת אנחנו שבויים בתאוריה הזו, כנראה משום שהיא אכן מתקיימת בתחום חשוב אחד של חיינו. טכנולוגיה מתבססת על ידע מדעי, והידע באופן טבעי הולך ומצטבר. לכן בדרך כלל הטכנולוגיה אכן מתקדמת באופן עקבי. היא מתקדמת היום בקצב איטי יותר מבעבר, אך עדיין הטלפונים הופכים משוכללים יותר בכל שנה. באופן אינטואיטיבי אנחנו מניחים שאם כך הוא לגבי טכנולוגיה, מן הסתם הכול מתקדם באותה מידה. אך אין שום סיבה להניח כך. הידע הטכנולוגי מצטבר ומתפתח, אך טבע האדם אינו משתנה. כל ילד צריך לבנות מאפס את אופיו המוסרי, בדיוק כמו סב־סבו. הרובים יותר משוכללים בכל שנה, אך האדם שיורה בהם דומה מאוד לאדם הקדמון.
בגלל אשליית הקִדמה המתמדת, "מיושן" היא בעינינו מילת גנאי ו"מתקדם" היא מילת שבח. זו טעות. אין שום סיבה להניח שתאוריה מוסרית חדשה תהיה בהכרח טובה יותר מזו הישנה. גם המוזיקה, הספרות והאמנות מתחדשות כל הזמן, אך לא בהכרח משתפרות. במערות אלטמירה בספרד התגלו ציורים מלפני 20 אלף שנה, והם יפהפיים ומרגשים לא פחות מכל ציור עכשווי. בגלל אשליית הקדמה, אנו מתייחסים לאנשי העבר כמעין גזע שונה ונחות; הפכנו לגזענים של ההווה, המתנשאים על אבותינו בעבר, וחשים רגשי נחיתות רק בפני צאצאינו שבעתיד. צריך להימנע גם מהטעות ההפוכה, מהערצה נוסטלגית לכל מה שהיה פעם. ובכל זאת, צריך לזכור את הדרכת חכמינו, "חייב אדם לומר: מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי". כשם שלא כל העתיד הוא מזהיר, כך לא כל העבר הוא אפל.
בשיפוט המוסרי של המלחמה באוקראינה, אנחנו שומעים ללא הרף על הצורך להיות "בצד הנכון של ההיסטוריה" – ניסוח שמניח שלהיסטוריה יש "צד נכון", שהוא העתיד, שאליו בהכרח צועדת האנושות. אך מי שמתבונן בהיסטוריה לומד שהעתיד יכול להיות גרוע יותר מהעבר, כשם שהוא יכול להיות טוב יותר. אנחנו צריכים לשפוט בחומרה מבחינה מוסרית את הרודן הרוסי לא בגלל צדדים מדומיינים של ההיסטוריה, אלא בגלל המוסר המוחלט של תורתנו וערכינו.
אן אפלבאום כתבה ספר מבריק ונורא על הגולאגים, מחנות העבודה הרצחניים שהקימו הקומוניסטים בברית המועצות. הספר מסתיים בהכרזה שהוא לא נכתב "כדי שהדברים לא יקרו שוב, כמאמר הקלישאה; ספר זה נכתב משום שאין כמעט ספק שהם יקרו שוב". זוועות יוסיפו ויתחוללו גם בעתיד; השאלה היחידה היא האם ניטיב להתמודד עמן. בינתיים אנחנו לא מצטיינים בזה.
