ברשותו של גיסי אספר מעשה שהיה לו. גיסי ערן החל ללמוד גמרא עם הרב של המושב לפני שנתיים וחצי, ורגע לפני פורים הם סיימו מסכת מגילה. "נעשה סיום מסכת", התקבלה ההחלטה. עשרה גברים התייצבו בביתו, גיסתי טרחה ובידיה המוכשרות ערכה שולחן מושלם. רגע לפני שהכול התחיל, גיסי החליט שהוא חייב למצוא את הש"ס שלו, זה שהיה שייך לסבא שלו (הודפס ב־1955) ועבר אליו בירושה. הוא קיבל את הגמרא הזאת כנער ומאז עברה איתם מבית לבית. כשהוא פתח את מסכת מגילה, נפל ממנה פתק ובו הקדשה מסבתא שלו: "פורים תשל״ט, גמרא זו שייכת לערן, מסבתא רות". היה שם משהו בפתק הזה, שנפל דווקא מהמסכת שהוא סיים, פתק שנכתב לפני 40 שנה וייעד לו את הספר, את התורה. המסר הזה, לאיש הזה גרם לצמרמורת משפחתית והתרגשות אדירה.
במוצאי שבת שעברה הופעתי באשכול. הופעה שבוטלה לפני שנתיים עם פרוץ הקורונה, ובחסדי ה' ובזכות ירידת קרנה של המגפה הצליחה להתקיים סוף־סוף. רגע לפני שהאורות נדלקו קיבלתי הודעה מאישה שלא הכרתי ובאה להופעה, "אנחנו משפחה, כלומר יש לנו דוד משותף – דוד אלימלך המופלא. אני אחיינית שלו מצד אשתו". כשעליתי לבמה עלתה מולי דמותו של אלימלך, אחיו הצעיר של סבא שלי, שהיה ידוע כשחקן של המשפחה. בכל מפגש משפחתי היו לו כמה "נאמברים" קבועים, דברים שדודים כבר לא עושים היום וחבל. היו לו קטעים שלכולם מסר אחיד: המשפחה הכי חשובה, דע מאין באת ייתן לך תמיד את התשובה לאן אתה הולך, ותהיו נדיבים. פיק הפיקים היה קטע פנטומימה מופלא על תפירת הכפתור במעיל.
מה הקשר בין הסיפורים? ההרגשה של ההמשך. עד כמה נפש האדם מיוחדת ומורכבת, שאנחנו כל הזמן נעים בין הרצון להוכיח שהשגנו דברים בזכות עצמנו, שאנחנו פרצנו, שאנחנו הצלחנו ושאנחנו שונים ומיוחדים. ואף על פי כן, כמה אנחנו נמסים ומתרגשים לגלות, שאנחנו המשך וחוליה בשרשרת, שתפילותיה של סבתא שזורות בהווה המתממש בחיי נכדהּ, ושמבטי המעריצים בדוד מיילך האהוב משכיב מצחוק משפחה שלמה מזקן ועד טף – כנראה חלחלו בי את הרצון לתפוס את אותה הבמה בדיוק.
חרף הפוסטים הנוקבים שלי על ההגזמה במשלוחי המנות בשנים האחרונות, יש צורך לחדד את העניין. שהרי ידוע שפורים הפך להיות קשה יותר מפסח, כי כל הגזרות בוערות. איכשהו צריך גם לרצות את כל הילדים, גם להספיק לכל המסיבות וגם כמו כל חברותיי שנשבעו ש"השנה הן לא משתגעות" לארוז את הקונספט המושלם. את מוצאת את עצמך בין המגילה למסיבה למציאת בייביסיטר בדמות אוגר בגיר, מכינה רסק עגבניות בכמות שיכולה למלא מכולת נפט, כי הלכת על הקונספט של "משלוח מנות שקשוקה" המורכב מרסק עגבניות, ביצים סדוקות, חלה חרוכה וטאמז.
אחרי שנים של ניסיונות לחדש ולהתעדכן בכל הטעמים שכולם מדברים עליהם – לא נשכח את כניסתו את ממרח הלוטוס לחיינו, ומי חלם בכלל שאחריו הפיסטוק יחזור ובגדול וכמובן הכתמים הוורודים שאינם יורדים מהקירות כבר שנה עקב הכיבוש החד־צדדי של ה"רד ולווט" (שזה שם גדול לשוקולד ורוד עם טעם של שוקולד לא טעים). אני אגב אדם עם ערכים, ועל כן לא אפול לשילוב הכלאיים הנוראי של השנים האחרונות – קרמל מלוח. יש למחות את זכרו, והשילוב של בייגלה בכל דבר? – מקום! הבייגלה! בשבעה!! ולסיום, מלח גס אטלנטי בשוקולד – זה אמור להיות מתוק! מלח שייך לסלט! אז השנה הלכתי על משלוח מנות בנושא "ד"ש מהניינטיז". כי יש בי געגוע. הקורונה, המלחמה וחוסר האונים הכללי מהחיים גורמים לי לרצות לחזור ולהתחבר לחוכמת הדורות הקודמים. אני רוצה לקנות בלו בנד, כמו של פעם. כן כן, מרגרינה עם מליחות עדינה, נוחה למריחה בכל מצב צבירה באופן שלא מעורר חשד – זה משלוח המנות השנה, בטעם של פעם. וכך מצאתי את עצמי מלקטת בסופר טורטית (טעם האלים), ג'לית (עוקר הסתימות האולטימטיבי מאז 1973) וכמובן מלך מלכי המלכים ופל מן לימון. רווקים ורווקות יקרים – זו הדרך הנכונה לבחור בעל. כל אידיוט יכול לאהוב ופל מן שוקולד, אבל רק העילית שבאנושות אוהבים ופל מן לימון.
חבל שאי אפשר לעדן ולרכך את הדרך של רוב בני האדם. משום מה אנחנו קודם נוטים להיבדל ולפסול כדי לא להיות מה שהם, ואז לאחר כמה שנים חוזרים, מתחברים וזוכרים. ואולי אין דרך אחרת, אולי זו הדרך. אבל ללא ספק דרישת שלום שמגיעה באמצע העשייה העכשווית היומיומית, ממיסה ומתוקה לפחות כמו ערגלית תות יבשה.
Revitelzon@gmail.com
