אבא שלי נוהג לומר שההצלחה היחידה שהוא רשם בחינוך שלי היא שאני גרה באזור חיוג 02. כיליד המושבה הגרמנית, הוא לא דמיין שיעביר את רוב ימי בגרותו במגדלי התפלצת של גבעת־שמואל. אבל אמא שלי לחצה, ואבא הלך אחריה אך מעולם לא שכח, לא את ירושלים ולא את ימינו. רק בעניין אחד הוא לא עדכן אותי. שעם הירושלמיות באה גם איזו מנה הגונה של – ובכן – טרחנות.
ומעשה שהיה כך היה: בצהרי אחת השבתות ישבנו בסעודת חברים, בני הזוג המארחים, ירושלמים לשעבר, נראו מרוחקים מתמיד. בשלב כלשהו הם לא התאפקו ועדכנו אותנו על מריבה גדולה שהייתה ביניהם. על מה המריבה? הוא תכף סוגר 40, היא תכננה לו מסיבה מושקעת עם כל העולם ואחותו, הוא גילה את המזימה וטרפד את הכול בטענה שהאירוע מרגיש לו שטחי מדי. "חסר לי שם תוכן", אמר בפנים חמורות, "אין פה ערך מוסף".
השבוע, שלא כדרכי, יצאתי מההגרלה השכונתית של משלוחי המנות. קצת סוציומטי מצידי, ובכל זאת קשה לתאר את תחושת ההקלה. במשך שנים משנכנס אדר הייתי נכנסת ללחץ מעניין המשלוחים, משום שאצלנו בקולחוז כבר מזמן לא מעיזים להסתפק במוצרים מהסופר. לכל משלוח חייב להיות תוכן, הכול חייב להיות מעשה ידייך להתפגר וכל שנה הרף רק עולה ועולה. ואז את מוצאת את עצמך קמה לפנות בוקר עם הנגאובר מהמסיבה של הערב רק כדי להכין משלוח בקונספט של זיתים ובתמורה לגלות על מפתן דלתך משלוח יותר מושקע בקונספט של אקזמה. רבאק, מי צריך את זה? אל תשלחו לי, לא אשלח לכם, ובואו נפנה זמן לתוכן של נטפליקס.
כשאני מנסה לחשוב מתי החיים שלי נעשו כל כך מסובכים נדמה שהכול מתחיל מהחלטה אחת גורלית שקיבלנו – לעבור לאזור ירושלים. המקום שבו מפגש חברתי אינו יכול להיות סתם מפגש חברתי, הוא חייב להכיל בתוכו גם איזה שיר של אגי משעול או פיוט של חכם אנדלוסי. אין דבר כזה "סתם" בירושלים. לכל בת מצווה חייב להתלוות "תהליך". לכל משלוח חייב להיות נושא. לכל אירוע חייב להיות ערך מוסף. זה מה שהבנתי אחרי עשור בחברת פליטי קטמון ורחביה.
"התוכן", איכשהו זו מילה שפחות שמעתי בימי ילדותי באזור חיוג 03. כמה אני מתגעגעת לפעמים לחיי ההבל שהיו לי שם, לאירועים ללא משמעות, לזכות הלגיטימית לקבוע על האש עם החבר'ה בלי שמישהו פתאום ישלוף מהבוידעם איזה משחק לחיזוק הזוגיות. יסלחו לי הירושלמים, אתם אהבה שלי בלב, יש לכם הרבה יתרונות ובסוף בחרתי בכם, כן? אבל למה כל דבר בעיר הזאת חייב להיות עם משמעות?
ירושלים טרחנים סביב לה, והצרה היא שזו כבר מזמן לא רק ירושלים. השמועות אומרות שהמנהג לטרחן עם ערך מוסף התפשט בכל הארץ. אפילו אם אחתוך עכשיו לגבעת־שמואל, אלליי, יש מצב שגם שם, מתחת לפיר האשפה מנירוסטה יתחבא לו איזה ערך מוסף. ישראל באופן כללי הפכה להיות מדינת כל מעמיקיה וכעת אנשי הקונספט והמשמעות פזורים בכל מקום. ומישהו צריך להיות האבן־שושן של האוכלוסייה הזו ולתת בה סימנים לפני שינסו למכור לנו את קלפי השיח שחיברו במיוחד ליום העצמאות.
אפשר לזהות אותם די בקלות, לפי הדיבור הנינוח שגורם לכל מי שהם לא מסכימים איתו להרגיש קצת בבון. בתוך שיחה של חמש דקות הם יסגירו את עצמם עם ביטויים כמו "מרחב מאפשר", "מבט מפוכח", "תדר חדש", "חמלה", "תנועה כלפי פנים", "תחושת מוגנות", "שיח", ו"נסכים שלא להסכים". ולא, לא מדובר רק במנביטי שעועית ובחובבי קליעת סלים מסורתית, אנשים לגמרי רגילים למראה נופלים שם. הם חייבים שבכל אירוע יהיה תוכן, שבכל שולחן שבת יהיה משחק מחשבה, שכל בר מצווה תלווה במסע התנדבות עם פליטים מאוקראינה. הם סולדים מכל דבר ארצי או חומרי ויעדיפו למות לפני שישתמשו בתו הזהב. הם סוגדים לכל דבר שמתלווה אליו הביטוי "אלטרנטיבי". הם בחיים לא ייקחו את הילדים שלהם להצגה בקניון.
יום אחד אני אמציא מגדיר אנשים שכזה, אבל בינתיים אני פה כדי לדבר בשבח הסתמיות בחיים, והכי רחוק שהגעתי זה לפרוש מקבוצת משלוחי הקונספט. לא נראה לי שיהיו תלונות, השארתי שם הרבה מרחב מאפשר.
rachelm@makorrishon.co.il
