אייייי רציתי לכתוב את הטור הזה על פורים, שזה החג שאני הכי שונא בעולם. כל כך שונא שאני מקפיד מדי שנה לברוח מהחג הזה, הכי רחוק שאפשר, הנה, ברגעים אלו ממש אני נמצא בנואייבה, בסיני, על חוף הים, בשמש המרגשת. ברחתי לכאן עם שיזינג והילדים כדי לא להרגיש שפורים, וכבר כתבתי כאן כמה פעמים שאני שונא את פורים, אבל אף פעם לא מאוחר לכתוב את זה עוד פעם. אחרי הכול, יש עדיין אנשים שאוהבים את החג הזה, וחשוב לי לשנות את דעתם. חשוב לי לפקוח את עיניהם. איייי איך אני שונא את פורים, אתם לא מבינים.
רציתי לכתוב את הטור הזה על פורים, אבל אז נזכרתי במלחמה באוקראינה, ברחובות המופגזים, בפליטים המבוהלים, בקשישים ובילדים שחייהם נחרבו עליהם, שבתיהם נחרבו, שאהוביהם נהרגו. איך זה קרה לנו, אה, איך זה קרה לנו שהעולם שלנו התהפך עלינו ככה. איכס איזה דבר מגעיל זה מלחמה. איזה דבר מכוער ומיותר זה. יהודה אטלס כתב פעם שיר ילדים כזה, באחד מהספרים שלו. וככה הוא כתב –
אִם כָּל הַנְּשָׁמוֹת
שֶׁל הָאֲנָשִׁים שֶׁמֵּתוּ בַּמִּלְחָמוֹת
נִפְגָּשׁוֹת בַּשָּׁמַיִם
וְכָכָה סְתָם מַתְחִילוֹת לְדַבֵּר,
בֶּטַח אוֹיֵב לְאוֹיֵב אוֹמֵר –
אֲנַחְנוּ צָדַקְנוּ, אֲבָל
בְּעֶצֶם הַכֹּל שְׁטוּיוֹת, וַחֲבָל.
וואלה ככה המלחמה הזאת נראית מנקודת המבט שלי, אני לא מבין מה פוטין רוצה, אני לא מבין על מה הוא נלחם, אני לא מבין באיזה סרט עלוב ועצוב הוא חי, אני לא מבין בשם איזה ערך החיילים הרוסים מפגיזים את אוקראינה. אני לא מבין כלום, אבל ממה שאני כן מבין, המלחמה הזאת נראית כל כך מיותרת. והכול שטויות, וחבל.
רציתי לכתוב את הטור הזה על פורים או על המלחמה הנוראית באוקראינה, אבל אז ראיתי פתאום ביומן שלי בגוגל את התאריך, ואת התזכורת הענקית ששמתי לעצמי, בעשרים למרץ – "לכתוב על הלידה השקטה". זה מה שכתבתי לעצמי ביומן, זה הנדר הקטן שנדרתי לעצמי, לנצל את הבמה הקטנה והאהובה שיש לי בעיתון הזה, כדי לכתוב על מה שעברנו, שירה ואני, לפני שש שנים, בהיריון הראשון של שירה, שהסתיים בשבוע עשרים וארבע, עם לידה שקטה שריסקה לנו את הלב. אם אתם קוראים אותי אתם בטח לא מופתעים עכשיו, כבר כתבתי על הסיפור הזה לא פעם, ואני אכתוב עליו לא פעם. אני כותב עליו כי הוא חלק מאוד משמעותי ממי שאני בעולם. אני כותב עליו בתקווה שכמה שיותר אנשים ידעו שיש הריונות שנגמרים בצורה טובה, עם תינוק חי ונושם וצוחק ויונק ואוהב, ויש הריונות שנגמרים בצורה איומה, עם תינוק שקט ודומם וקר ועצוב. ואלו ואלו דברי א־לוהים חיים.
ובזמן שחשבתי לעצמי, מה כבר אפשר לכתוב על הלידה השקטה שעברנו (אפשר לכתוב מילים פשוטות, יש לידות שקטות בעולם, יש הפלות בעולם, יש גרידות בעולם, יש לבבות שפתאום מפסיקים לפעום, לא כל ההריונות מסתיימים עם חיוך רחב, ואם זה קרה לכם או למישהו שאתם מכירים, תדעו לכם שאתם בסדר, אתם בסדר גמור, אתם לא פגומים, אתם לא דפוקים, זה קורה, זו דרך העולם, אל תתביישו בזה, ואל תסתירו את זה, זו דעתי, וזה מה שיש לי לכתוב על זה), התלבטתי לרגע, אם האירוע הזה קרה לנו לפני פורים, או אחרי פורים, לא זכרתי! אז חיפשתי בגוגל – "מרץ אלפיים ושש עשרה", ונקלעתי למין לוח שנה כזה, שיש בו את כל השנים שהיו ושיהיו, ובלוח השנה ראיתי שהעשרים למרץ היה ארבעה ימים לפני פורים, איזה הזוי, ומה שיותר הזוי, זה שבריבוע של העשרים למרץ, היו רשומות שתי מילים – "נקודת השוויון".
אייי אייי אייי, אז נכנסתי שוב לגוגל, וחיפשתי "נקודת השוויון", וזה מה שמצאתי בוויקיפדיה – "נקודת שוויון היא מושג אסטרונומי שמשמעו הזמן בשנה שבו חצי כדור הארץ הדרומי והצפוני מוארים במידה שווה, ולפיכך אורך היום ואורך הלילה שווים". זה מה שהיה כתוב שם. אתם קולטים. היום שבו החיים שלי נחרבו עליי, היה יום נדיר מאוד, שבו החושך והאור היו שווים. אני רק חושב על זה ובא לי לבכות.
יש לי חבר אהוב שאומר כל הזמן, על כל דבר שקורה לו – "זכינו בכינו". גם ברגעים הכי שמחים שיש לו הוא אומר – "זכינו בכינו", וגם ברגעי השפל של חייו הוא מפטיר "זכינו בכינו", בלי למצמץ. ומאז שפגשתי אותו, גם אני אומר על כל דבר שקורה לי "זכינו בכינו", כי זאת האמת, כל בכי הוא זכות, ובכל זכייה יש דוק של בכי. החיים שבהם אנחנו מתרוצצים הם סלט בורגול של אושר וכאב, של בכי ושל צחוק, של אהבה ושל קנאה, של תאווה ושל נחמה. יש בהם מלחמות עולם מיותרות, וחגים מזוויעים, ולידות שקטות, ולבבות שבורים. אבל יש בהם גם אהבות ותקוות, תינוקות מתוקים ונחמות רכות, וגעגועים. וכל הזמן, בכל רגע ממש! העולם הזה מתרוצץ לו בין האור ובין החושך, בין הלילה ובין היום. הלידה השקטה ששירה ואני עברנו ריסקה לי את הלב לרסיסים, אבל העניקה לי זהות. היא עקרה ממני גושים עצומים של שמחה, אבל העניקה לי את היכולת להיות אבא אסיר תודה ונרגש לשני ילדים אהובים. זכיתי בכיתי! שש שנים חלפו, ואני עדיין כאן, כואב ואוהב, שבור ומאושר, נטוע ומתגעגע, כאן, בנקודת השוויון.
