השבוע הרציתי בפני קהילת מהנדסות ואדריכליות חרדיות. דמעות זלגו להן מהעיניים כשדיברתי על היכולת הנשית "להנדס". למדנו יחד על כישרון התכנון המופלא של הדסה, היא אסתר, אדריכלית המקדש השלישי.
האישה הראשונה שמהנדסת בין תפקידה המדיני לבין המשפחתי, בין האהבה לבין החובה, בין ההמון לארמון. היא "בינונית כהדס". תמיד בין לבין, תמיד חצי כאן וחצי שם, תמיד חצי מלכות, תמיד דאגה, כך כנראה ייבנה גם הבית השלישי, מבית ומחוץ.
וכשמגיע פסח הבית יצעק – פסח, החוץ יצעק – פרנסה, ואנחנו נרצה להישאר ולברוח, למות בחושך ולראות את האור, שרק לא ייפול כל הבניין הגדול הזה שהצלחנו עד עכשיו להנדס בכזה כישרון.
ובואו נניח את זה על השולחן בפסח כמו בכל יום של חול: הכול הופך קל יותר כשיש כסף. חז"ל לא מתביישים בחולשה האנושית הזו. "צו את אהרן… לשון זירוז, כי צריך הכתוב לזרז ביותר היכן שיש חסרון כיס" אומר רש"י הקדוש. קורבן העולה, לא משאיר בידי המקריב דבר, הוא יחזור הביתה כשהכיס ריק ואז? אז תבוא דאגה. "ומעשה בר' יוחנן שאבד לו ארנקו, וביקשו ממנו תורה ולא ידע. שאלו אותו: וכי מפני שאבד ארנקך אבדה גם תורתך? אמר להם: הדעת תלויה בלב, והלב תלוי בכיס ואז משיאו ליבו להרהר בעבירה".
אולי כסף הוא דבר גשמי, יאמר ר' יוחנן, אבל הדאגה – היא רוחנית והיא תערער את עולם הרוח, את הבית שהנדסנו בכזו תבונה, עד היסוד. זו בדיוק הסיבה שהקורבן המסוים הזה, קרבן העולה, יכפר על הרהור הלב מפני שההרהור מערער בניינים יציבים מאוד.
בחור נפלא שהכרנו, אחד מפעילי "הלל", הארגון ליוצאים בשאלה, אמר לי פעם שהוא יצא מן הכלל רק בגלל הלחץ שראה בביתו בערב פסח. "היציאה בשאלה הייתה יציאת מצרים שלי", הוא אמר. כשחג הופך דאגה, תתחילו לדאוג.
כאן יבליח פתאום, רבי אלימלך מליז'נסק שפטירתו תצוין השבוע ויאמר: "קחו לכם שלושה סיפורים, שמי שיספר אותם בערב פסח, מובטחת לו פרנסה בהרחבה". אז לפני הסיפור, חייבים לחשוב על הנדסת התודעה הגאונית הזו של רבי אלימלך. הוא מוקף אנשים קשי יום ומה הוא נותן להם לפרנסתם? סיפור. סיפור יוציא אתכם ממצרים, הוא יאמר. הכסף הוא לא הבעיה, הדאגה היא הבעיה. ספרו לה סיפור, לדאגה, שתירגע. שלא תהרוס את הבית הזה. וכך, בערך, יספר לנו ר' אלימלך את סיפור הזמן הזה: בסיפור הראשון, ילך אדם עני וחסר כול ביער ויכתוב מכתב לא־לוהים: "אין לי כסף ואתה הרי המלך! פרנסני!" ובתזמון מהונדס, המלך יוצא לטייל ביער הזה, מבחין במכתב ואומר: איזה אמון יש לנתינים שלי שמשאירים לי כזה מכתב באמצע שום מקום ובטוחים שאמצא! הוא מאתר את העני והסוף טוב.
בסיפור השני, המלך מאבד את טבעת החותם שלו ומכריז שמי שימצא אותה, יקבל סכום כסף ענק. היהודי שאין לו כסף לצורכי הפסח הולך למלך ואומר: אמצא את הטבעת אבל אני זקוק למקדמה גדולה!" בכסף שהוא מקבל מהמלך, הוא יושב בליל הסדר על שולחן מלא כל טוב, אין לו מושג איך תימצא הטבעת, אבל כשהוא שר "די דיינו", עובר המלך ליד החלון וחושד בגניבה בשר שלו, ששמו "דיינו", ואכן הטבעת האבודה נמצאת אצלו, אצל "דיינו". והסוף? טוב.
בסיפור השלישי, שר עשיר ומרושע נושך בכל ערב את מטבעות הזהב שלו כדי להרגיש עשיר עוד יותר. ופעם אחת כשהוא יוצא, הקוף האהוב שלו מחקה אותו, נוגס במטבעות הזהב, נחנק ומת. כדי ללעוג ליהודים, זורק השר בערב הפסח את הקוף המת לביתו של יהודי חסר כול, ושפע מטבעות זהב נופל מפיו. והסוף? טוב.
הסיפורים האלה, מהנדסי תודעה. הם ייתנו מקום לדאגה, הם יספרו אותה ויאמרו לנו: תבחרו את הסיפור שלכם. העני הראשון הוא המיואש מכולם ולכן גם הבוטח מכולם. הוא מגיש בקשה למלך מלכי המלכים ונענה. כמה קל לו. וכמה שאני מקנאת בו.
העני השלישי יתפרנס אבל בביזיון. יקיאו עליו את הכסף ברגע האחרון. יש לו, אבל כיסי הלב – ריקים.
העני השני נכנס לחובות אדירים שאין לו מושג איך יצא מהם. הוא יחגוג ליל סדר מפואר, צהלתו בפניו, הוא הצליח לשמח את הבית הזה, אבל דאגתו בליבו. דיינו לצרה בשעתה, הוא יאמר אחרי שהשתדל ככל שיכול. ליבי נתון לאיש הזה דווקא, ונדמה לי שגם ליבו של רבי אלימלך. והאיש הזה, הוא אנחנו.
בסוף ההרצאה צחקנו צחוק גדול, המהנדסות ואני. לא הפכנו באחת עשירות יותר, אבל מישהו פתאום סיפר את הדאגה הזו, מישהו אמר לנו שהלב תלוי בכיס, מישהו ראה את המסע המפרך הזה אליי ואל המלך ושוב אליי. תודה, רבי אלימלך.
