יום ההזדהות עם נשים עגונות ומסורבות גט נקבע להיום, יום תענית אסתר. אין קשר מובהק בין הנושא לאופיו של היום שנקבע: אסתר לא הייתה עגונה, וגם לא מסורבת גט, אבל כנראה שהחיבור בין יום שנקבע, באופן נדיר במסורת היהודית, על שמה של אישה אסרטיבית במיוחד, לבין העובדה שמדובר בתענית, כלומר יום המציין צרה ועינוי, הוא שהכריע. כך או כך, ראויות העגונות ומסורבות הגט שעניינן יעמוד לנגד עינינו בכל ימות השנה, כך שלא ממש משנה איזה יום נקבע כיום הזדהות סמלי עם סבלן.
כמו בכל סוגי הסבל האנושי, זר לא יוכל לגמרי להבין. כל גבר ואישה שאינם, ברוך השם, בסטטוס המדובר, רק צריכים לדמיין לעצמם את עומק הסבל הכרוך במצב שבו אנחנו מעוניינים להיפרד מבנות או בני הזוג שלנו; ניסיונות שלום הבית כבר מוצו מזמן, וברור שלנישואים האלה אין תוחלת, אבל סירובו של בן הזוג להיפרד – או ניסיונות הסחטנות שלו כדי לאפשר את הפרידה – מונעים מאיתנו להתחיל חיים זוגיים חדשים; לעיתים מעכבים נשים במשך שנים ארוכות שבהן לא תוכלנה ללדת ואולי יחמיצו לגמרי את "השעון הביולוגי" לילודה. עוד יותר קשה המצב, שברוך השם הוא נדיר יותר, של אישה שבעלה נעלם אי-שם. הוא לא נראה במשך שנים רבות, אבל גם אין הוכחה ברורה למותו, וכך שנותיה היפות ביותר עוברות עליה בבדידות.
אין ספק שמדובר בפגיעה נוראה, בעצם בעוול. וכידוע, עוול הוא עוול הוא עוול, לא משנה מי גורם אותו. לו היינו שומעים על עוול כזה כלפי נשים כלשהן באיזה שהוא מקום בעולם, זה בוודאי היה מקומם אותנו. לו היינו שומעים שמקורו של העוול הוא בדת המקומית, מן הסתם לא היינו חושבים דברים טובים על אותה דת. אין סיבה לנהוג אחרת כשמדובר בדת שלנו. עוול נשאר עוול, גם כשמקורו בתורת ישראל.
אפשר להסביר את העוול, בדוחק, ברצון למנוע פירוק קל ומהיר מדי של המשפחה, או ברצון למנוע מצב שהיעלמותו של גבר תגרום מהר מדי לנישואים שניים, בשעה שיתכן והוא עדיין חי ויכול לחזור, וכבר היו דברים מעולם. זה עדיין לא מצדיק את העובדה שבהלכה המקורית רק הסכמת הגבר לגירושין הייתה מכרעת, ואילו הסכמת האישה לא נדרשה (רבינו גרשום מאור הגולה תיקן את העוול הזה ודרש שהגירושין יהיו גם בהסכמת האישה, רק לפני כאלף שנה). את העובדה שרק היעלמות הבעל תגרום לאשתו עגינות, ולא בהכרח להפך, אפשר שוב להסביר, בדוחק, בכך שבעולם העתיק אישה שמסתובבת בעולם ללא בעלה לא הייתה תופעה מצויה.
אבל ההסברים האלה מצדיקים לכל היותר את קביעת ההלכות הללו לשעתן. הם לא מצדיקים את קיומן גם בימינו, כאשר המוסכמה המקובלת, גם בחברה הדתית-לאומית, היא שראוי שלנשים תהיינה זכויות שוות לאלו של הגברים. הצורך העקרוני בהסכמת שני בני הזוג לגירושין הוא אכן דבר ראוי, אבל גם לגביו צריך להיקבע מנגנון שלא יאפשר לאף אחד מהם לעגן את השני/יה לאורך שנים. וכאן חשוב להזכיר שלגבי הגברים נקבע מנגנון כזה, "היתר מאה רבנים", שהוא אומנם קשה להפעלה, אבל לפחות קיים. הנשים עדיין חסרות את השיטה שתמנע את עגינותן.
כפי שעולם ההלכה ידע לפתור את העוול שדרש רק את הסכמת הבעל לגירושין, כך ראוי לתבוע ממנו גם את פתרון כלל מצבי העגינות וסרבנות הגט. פתרונות מסוימים כבר קיימים, אבל השימוש בהם זהיר מדי. הראיה, שעדיין יש בקרבנו יותר מדי עגונות ומסורבות. כל עוד ההלכה היא שגורמת לקיומן של עגונות ומסורבות, עולם ההלכה לא יכול לשקוט על שמרנותו, והוא חייב למצוא את הפתרונות. אבל אם איננו מוצא את הפתרונות, זה איננו פוטר את המדינה מלהציע פתרונות לגברים ונשים שאינם מעוניינים ללכת בדרך ההלכתית. לפיכך, המדינה חייבת להציע מסלול מקביל של נישואין וגירושין לאלה שאינם מעוניינים במסלול ההלכתי. יש כאן עוול משווע, שאסור להמשיך בו.
ואפרופו עוול הוא עוול: צריך גם לומר שההסדרים המקובלים בישראל בין גברים ונשים מפלים לעתים קרובות גם את הגברים. אם בתי הדין הרבניים נוטים להפלות את הנשים, הרי בתי הדין למשפחה נוטים לעיתים קרובות מדי להפלות דווקא את הגברים. וכך, כשם שגברים "נוקמים" לא פעם בנשותיהם באמצעות סרבנות הגט, נשים "נוקמות" לא פעם בבעליהן בכך שהן מונעות מהם הסדרי ראייה ומשמורת ראויים, לא תמיד בנימוקים מספיק חזקים. עדות לעוול שבדבר הם המקרים הלא מעטים של גברים גרושים שהתאבדו או הגיעו למצבי מצוקה קשים בגלל התעללות גרושותיהם או פרודותיהם. גם זה עוול נוראי שטעון תיקון.
