"ארה"ב מכוונת לעורק הראשי של הכלכלה הרוסית – אנחנו אוסרים על כל יבוא של נפט, גז ואנרגיה מרוסיה. זוהי מכה מוחצת למכונת המלחמה של פוטין", הכריז בשבוע שעבר נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, וביצע. בבית הלבן הבינו כי תעשיית האנרגיה הרוסית היא נקודת התורפה של הקרמלין, ופגעו בדיוק בנקודה הזאת. במרבית התחומים רוסיה איננה נחשבת שחקן מרכזי בכלכלה העולמית, והכלכלה המקומית שלה עדיין לא התאוששה משנותיה תחת המשטר הסובייטי. היתרון הגדול שלה הוא ביצוא משאבי טבע: מתכות ומינרלים למיניהם, סחורות חקלאיות, אבל בעיקר גז ונפט.
תחום הגז והנפט תופס יותר ממחצית מהיצוא הרוסי, ומהווה מקור מרכזי להכנסות של רוסיה. פגיעה בתעשייה
הזאת משמעה פגיעה משתקת בכלכלה הרוסית, אבל זה בדיוק הצעד שאירופה לא יכולה לנקוט. המדינות האירופיות, שהמלחמה מתנהלת בשכנות להן ושעלולות לסבול מהשלכותיה הגיאופוליטיות בטווח הארוך, אינן יכולות להרשות לעצמן לבצע את הצעד שארה"ב הרחוקה הכריזה עליו. האמריקנים אולי מוכנים לשלם קצת יותר בתחנות הדלק כדי להכות את הרוסים בכיסם ולנסות לבלום את פוטין, אבל האירופים יצטרכו לקפוא מקור.
אירופה מצאה עצמה במלחמת אנרגיה, מונח שעד היום היה שמור לארה"ב או למדבריות המפרץ. הפעם לא הזהב השחור של הנפט עומד במרכז אלא הגז הטבעי, אחד המקורות המרכזיים לייצור חשמל, לשימושים תעשייתיים ולחימום ביתי בחורף האירופי הקר. אירופה זקוקה לו, לרוסיה יש מאגרים שלו, וזה אומר שהיכולת שלה להחרים את רוסיה מוגבלת מאוד.
"פוטין מחזיק בידיו את נשק יום הדין הכלכלי האולטימטיבי", אמר לנו השבוע ד"ר עמית מור, מנכ״ל אקו אנרג'י ומרצה בכיר באוניברסיטת רייכמן. "אם הוא רוצה, הוא יכול לצמצם את היצע הנפט ולהעלות את המחיר העולמי. מספיק שיוריד 2־3 מיליון חביות מתוך 11 המיליון שרוסיה מייצרת בכל יום, וכבר תהיה לזה השפעה על כל העולם. אם הוא יצמצם את אספקת הגז לאירופה בעשרות אחוזים, שלא לדבר על לסגור לגמרי – בתוך שניות הבורסות בעולם יורדות ב־30־40 אחוזים, וזה הרס קטסטרופלי לכלכלות".
פוטין, מוסיף ד"ר מור, "כבר הטיל קנס עולמי, בכך שגרם לעליית מחירי הנפט. מ־90 דולר לחבית לפני המלחמה, המחיר הגיע בשיא קרוב ל־140 דולר, ועכשיו ירד בחזרה לסביבות 100 דולר לחבית. העלייה לא קרתה מפני שהיה פחות נפט בעולם, פוטין המשיך לייצר את אותה כמות והעולם המשיך לקנות, אבל החשש היה פוליטי: שפוטין יסגור את הברז ויהיה מחסור".
זה עדיין יכול לקרות, וזהו החשש הגדול: מדינות אירופה אומנם טרחו והחריגו את הגז והנפט הרוסיים מהסנקציות שהוטלו על רוסיה, כדי שיוכלו להמשיך ולספק את צורכי האנרגיה שלהן, אבל אף אחד לא מבטיח להן שפוטין לא יקום ויעשה את זה מצידו, אם אחד הצעדים שלהם נגד המלחמה לא ימצא חן בעיניו.
המנוע של העולם
אירופה מגלה עכשיו כמה אמיתות כואבות, שישראל צריכה להפנים היטב ולאמץ לליבה. היא מגלה את חשיבותה של עצמאות אנרגטית, ואת הבעייתיות העצומה של תלות בגורמים אחרים לצורכי הקיום הבסיסיים של כלכלה מודרנית. היא מבינה כעת יותר מתמיד שאנרגיה מניעה את העולם בשורה ארוכה של מובנים, וכי מעבר לכוחות הכלכליים האדירים הפועלים בשדה הזה, הוא משפיע גם על יחסים בינלאומיים ועל עלייתן ונפילתן של מעצמות. ולבסוף, אירופה למדה בדרך הקשה כי למרות כל הכוונות הטובות להציל את כדור הארץ ולמנוע את משבר האקלים, מוקדם עדיין לדבר על מעבר מהיר לאנרגיות מתחדשות.
למען האמת, משבר האנרגיה הנוכחי של אירופה החל חודשים רבים לפני המלחמה באוקראינה. ראשיתו בהחלטה אסטרטגית שמדינות אירופה קיבלו בשנים האחרונות, לעבור לאנרגיות מתחדשות. הרבה הצהרות על כך שהעתיד נמצא באנרגיות ירוקות ועל חשיבותן לעתיד ילדינו, יצרו חוסר יציבות אנרגטית וירידה בייצור החשמל ביבשת. אירופה נשענה יותר ויותר על מקורות אלטרנטיביים לייצור אנרגיה, בעיקר רוח, אבל בסתיו האחרון הרוח לא נשבה בעוצמה הדרושה, ולא הצליחה לייצר מספיק חשמל.
אירופה גילתה שאנרגיות מתחדשות הן לא יציבות מטבען, ומצאה את עצמה בפתח החורף עם צורכי אנרגיה שלא הייתה לה דרך להשלים, לאחר שהיא סגרה עוד ועוד תחנות פחם ותחנות גרעיניות. הגז הטבעי, שאותו ראו באירופה כ"דלק מעבר", הפך הכרחי לכלכלות האירופיות, ומחיריו טיפסו עוד ועוד. כיוון שאירופה קונה כ־40% מהגז הטבעי שלה מרוסיה, הכסף הזה ריפד היטב את כיסיו של הקרמלין, וסייע לממן, כדברי ביידן, את מכונת המלחמה הרוסית. גם לאחר שהמתקפה פרצה, אותו גז עצמו הפך לגורם שפוטין משתמש בו כדי לנטרל את האיום שאירופה עשויה להפעיל נגדו. אירופה הבינה באיחור שהצורך הגדול שלה בגז הרוסי הופך אותה לתלויה בגחמות של פוטין, ותג המחיר הוא כבר לא רק כלכלי אלא גם אסטרטגי ומדיני.
בישראל, לעומת זאת, בילינו שנים ארוכות במאבקים חסרי היגיון שקראו להשאיר את הגז הישראלי באדמה, ויחד עימו לטמון את העצמאות האנרגטית של ישראל ולבלום פוטנציאל כלכלי אדיר. תיאור מאלף של המאבקים הללו אפשר לקרוא בספרו של שר האנרגיה לשעבר יובל שטייניץ, "הקרב על הגז". שטייניץ עמד בצומתי ההחלטה החשובים של ענף האנרגיה הישראלי. הוא נכנס למשרד האוצר בתקופת תגליות הגז הגדולות של מאגר תמר ואחריו לווייתן, היה אחראי לוועדת ששינסקי, ובתפקידו הבא כשר האנרגיה עסק בקידום מתווה הגז. פיתוחו של מאגר לווייתן היה מוטל בספק במשך שנים בגלל תסבוכת רגולטורית, וכל רגולטור ערם מחסומים והציב קשיים, בלי לראות את התמונה הכוללת: החשיבות הגדולה של עצמאות אנרגטית.
לולא מצאה ישראל גז, ואילו היינו נותרים תקועים עד היום במאבקים משפטיים סביב מאגרי הגז במקום לפתח ולהביא אותם לשימוש – היינו מוצאים כעת את עצמנו בדיוק במקום שבו נמצאת אירופה: צורכי גז אדירים, במחירים אסטרונומיים. תגליות הגז הישראליות הביאו להעברת מרבית ייצור החשמל המקומי לגז, במקום התחנות מבוססות הפחם. עלייה של שישה אחוזים בתעריפי החשמל הביאה את הישראלים לצאת למחאה, אבל אילו לא היה לנו גז מקומי במחיר נמוך וקבוע – היינו צריכים לשלם עשרות אחוזים יותר על הפחם, ומאות אחוזים יותר על גז נוזלי. במקרה כזה, תעריפי החשמל כאן היו עולים ב־200%, לא ב־6%.
ולמרות כל זאת, שרת האנרגיה הנוכחית קארין אלהרר נחושה לעשות את כל הטעויות האירופיות. במקום להרחיב את חיפושי הגז, היא החליטה לעצור אותם. במקום לשמוח על תגליות הגז ועל העצמאות שמגינה עלינו גם מעליית מחירים דרמטית, היא פועלת לצמצם את ההשקעות בגז הטבעי כדי לקדם את אותן אנרגיות מתחדשות שאירופה עכשיו מתפכחת מהן. נדמה שאלהרר לא ממש מבינה את חשיבותם הגיאו־פוליטית של מאגרי הגז הישראליים, אפילו כאשר נציבת האנרגיה של האיחוד האירופי מתקשרת אליה ומבקשת ממנה להגדיל את יצוא הגז הישראלי לאירופה.
הקולות הנשמעים כעת מאירופה שונים בתכלית מאלה שנשמעו לפני המלחמה. בצר לה הבינה אירופה, באיחור מה, שהיא חייבת לשנות כיוון ולהפחית את התלות הגדולה בגז הרוסי. הנציבות האירופית פרסמה מתווה לתוכנית אנרגיה חדשה, שאמורה להביא את אירופה לעצמאות גדולה יותר. התוכנית מציבה מטרה של הפחתת שני שלישים מיבוא הגז הרוסי לאיחוד האירופי עוד השנה, והפסקתו לחלוטין עד 2030. אירופה החליטה לגוון את מקורות האנרגיה שלה, והיא מסתכלת, בין השאר – גם על ישראל הקטנה.
ולא רק באירופה. לפני פחות מחודש חתמה ישראל על הסכם להגדלת כמות הגז הטבעי שהיא מעבירה למצרים. כבר כיום מייבאת מצרים מישראל גז טבעי דרך הצינור הימי המחבר בין המדינות, אבל הצורך המצרי בגז הישראלי דוחק כל כך שהמצרים ביקשו להגדיל את הכמויות מיד. כיוון שהקמת צינור נוסף תארך זמן רב, החלה ישראל להעביר גז למצרים דרך הצינור המוביל גז מישראל לירדן, סמוך לבית־שאן, משם הגז זורם בצינור נוסף לעקבה, ובסופו של דבר הוא מגיע למצרים בסיבוב ארוך במיוחד. בעבר, כשהדיונים על מתווה הגז בישראל הלהיטו את התקשורת, הואשם שר האוצר שטייניץ בהפרחת כזבים ואשליות כשאמר שישראל תוכל לייצא גז למצרים, וכי הדבר גם יעשיר את קופתה בהכנסות גבוהות מתמלוגים וגם יתרום ליציבות האזורית. כיום, 80 אחוזים מהחשמל המופק בירדן מיוצרים מגז טבעי ישראלי. ההכנסות לכלכלה הישראלית ולקופת המדינה אדירות – וכבונוס גם האוויר שאנחנו נושמים, שאיננו מכיר בגבולות מדיניים ומשותף לנו ולשכנתנו ממזרח, נקי יותר.
הצד הנכון של ההיסטוריה
המשבר הנוכחי מסיר את האבק ממיזם חשוב אחר, שגם הוא קודם נמרצות בידי שר האנרגיה הקודם שטייניץ. מדובר בפרויקט להקמת צינור גז תת־ימי שיחבר בין ישראל לאירופה, דרך קפריסין ויוון אל איטליה, שזכה לשם EastMed. כבר לפני כמה שנים האירופים חיפשו עוד גז, בעקבות הידלדלות מאגרי הגז שבים הצפוני האירופי. כשישראל מצאה את תגליותיה הגדולות ופתרה לבסוף את הפלונטר הרגולטורי סביב פיתוחן, אירופה החלה להסתכל גם אלינו.
לגז טבעי יש יתרונות רבים – בין השאר הוא מזהם הרבה פחות מייצור חשמל באמצעות פחם למשל – אבל החיסרון הגדול שלו הוא הקושי בהולכה. בניגוד לנפט, שאפשר להוליך במכליות, גז טבעי צריך להעביר באמצעות צינור – מה שמחייב קרבה גאוגרפית – או באמצעות תהליך הנזלה. בתהליך הזה מעבירים את הגז בצורתו הטבעית אל מתקני ענק, אלה מקררים אותו והופכים אותו לנוזל, את הנוזל מעבירים במכליות LNG אל מדינות היעד, ושם הופכים אותו בחזרה לגז במתקנים ייעודיים אחרים. כל התהליך הזה מייקר מאוד את העלות של גז טבעי, והוא מזהם כשלעצמו, כך שיבוא גז באמצעות צינור הוא האפשרות העדיפה מסיבות רבות.
היוזמה לפרויקט החלה כבר ב־2017, בתמיכת האיחוד האירופי, שכלל אותו ברשימת פרויקטים בעלי עניין משותף ואף הקצה לטובת הליך התכנון של הצינור 35 מיליון אירו. איסט־מד הוא פרויקט אדיר ממדים של צינור באורך של כ־1,900 ק"מ, רובו תת־ימי, שיאפשר לחבר את כל אגן הים התיכון המזרחי ליצוא אל אירופה. בינואר 2020 חתמו ארבע המדינות המעורבות בפרויקט – ישראל, יוון, קפריסין ואיטליה – על הסכם הבנות, וביולי של אותה שנה, תוך התמודדות עם גלי הקורונה, אישרה ממשלת ישראל את הפרויקט. עלותו נאמדת בכשישה מיליארד אירו, שתמומן כולה על ידי חברה פרטית, IGI Poseidon, כאשר משרד האנרגיה הישראלי תומך בו בכל ההיבטים הרגולטוריים הנדרשים. החברה מנהלת כרגע בדיקות אחרונות לקראת קבלת החלטה סופית, בסוף השנה הנוכחית. משבר האנרגיה שעובר על אירופה בשנה האחרונה, ובמיוחד מאז פרוץ המלחמה, רק מגדיל את הכדאיות הכלכלית של הפרויקט.
ישראל איננה מתחרה כמובן ברוסים מבחינת הכמויות שיש באפשרותה לייצא לאירופה, ועדיין אלה כמויות לא מבוטלות בכלל, ואירופה משוועת כרגע לכל טיפה שהיא יכולה למצוא. המאגרים הידועים כעת בישראל כוללים גז טבעי בהיקף של כ־1,000 BCM (מיליארד מטר מעוקב, יחידת המדידה המקובלת לגז טבעי). ישראל משתמשת בכל שנה לצרכיה הפנימיים בכ־12 BCM, ואפילו אם נניח שהיא תזדקק ל־20 BCM בשנה, במשך 25 השנים הקרובות, היא עדיין תוכל לייצא כ־500 BCM למדינות אחרות. וזה עוד לפני שמדברים על הפוטנציאל של תגליות גז נוספות מחיפושים שמתקיימים כרגע, וחיפושים עתידיים אם וכאשר שרת האנרגיה תאפשר אותם. בצינור האיסט־מד מדובר על קיבולת של כ־10 BCM בשנה בשלב ראשון, ויש אפשרות להכפלה לכ־20 BCM בשנה. ההכנסות הצפויות נאמדות במיליארדי דולרים, שמתוכם לאורך זמן המדינה מקבלת תמלוגים בשיעור של עד 50%.
בשנתיים האחרונות התקדם הפרויקט בעצלתיים, בגלל אותה אווירה גלובלית שביקשה לקדם אנרגיות מתחדשות וכלכלה דלת פחמן. פרויקטים שנוגעים לגז טבעי לא היו אופנתיים במיוחד, וזאת למרות הצורך האירופי הדוחק בגז טבעי, שהוביל אותה באותו זמן ישר לידיה של רוסיה, ובקצב גובר והולך. בנוסף, אף שבשנים עברו הפרויקט זכה לתמיכתם של שני ממשלים אמריקניים – אובמה וטראמפ – לפני כחודשיים הוא קיבל פתאום כתף קרה מהבית הלבן. במכתב רשמי שנשלח לממשלת יוון הביע הממשל חשש מהפרויקט, מסיבות כלכליות וסביבתיות. הרצון לגוון את מקורות האנרגיה, לקדם אנרגיות מתחדשות וליצור תמהיל אנרגטי אחר, היה משותף, כך נראה, לאירופים, לאמריקנים וגם לשרת האנרגיה כאן בישראל.
אך המלחמה באוקראינה שינתה כאמור את התמונה. בארה"ב ובאירופה מבינים שהפחתת התלות בגז הרוסי היא קריטית, ומפנימים שגז טבעי הוא "ירוק" דיו ויציב במידה רבה. לנוכח הנסיבות החדשות אפשר לשער שההתנגדות האמריקנית לאיסט־מד פחתה מאוד. כעת צריך שגם שרת האנרגיה שלנו תבין את חשיבותו של הגז הטבעי למעמדנו הבינלאומי ולכלכלה המקומית, ותפעל לקדם אותו ביתר שאת. הגז הישראלי נחשב איכותי וישראל נתפסת כמקור אמין, ועל כן הוא מבוקש. כאשר זירת האנרגיה היא אחד הכלים המשמעותיים במלחמה שעשויה להתפתח למלחמה הקרה 2.0, כדאי מאוד שישראל תהיה חלק מהמשחק. גם זה חלק מהצד הנכון של ההיסטוריה.
