לציניקנים היו השבוע סיבות טובות לצנן את ההתלהבות מההחלטה שקיבלה הממשלה שהתקבלה ביום שני על הקמת העיר החרדית החדשה בנגב, כסיף. יותר מ־15 שנה מדברים על העיר הזאת, שאמורה לקום סמוך לצומת תל־ערד. החלטת ממשלה ראשונה התקבלה כבר ב־2007, ועשרות מיליוני שקלים כבר הושקעו מאז בתכנון העיר, אך לאורך הדרך הצטברו קולות התנגדות לעיר החדשה, והם טרם נדמו. ארגוני הסביבה מתנגדים לכסיף, כי הם מתנגדים לכל הקמה של יישוב חדש. במקרה של כסיף הם גם טוענים שהקמת עיר חדשה סמוך לערד תחליש את ערד. חלק מהציבור החרדי מתנגד לכסיף בטענה שהעיר המיועדת רחוקה מדי ממרכז הארץ, ולא תצליח לתת מענה לצרכים של הציבור החרדי. לפני פחות משנתיים גנז שר השיכון ליצמן את התוכניות בנימוק שאין היתכנות להצלחת העיר.
במרוצת השנים החלה מועצת כסייפה השכנה ללטוש עיניים לשטח של כסיף, כפתרון למצוקת הדיור האמיתית אצלה. כסייפה זכתה לגיבוי גם מיאיר מעיין, מנכ"ל הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, שטען כי כסיף היא הפתרון היחידי לבדואים של מזרח הנגב, מכיוון שמדובר באדמות מדינה שאין עליהן תביעות בעלות של תושבים בדואים.
ובכל זאת, ההחלטה שהתקבלה השבוע היא דרמטית ובעלת פוטנציאל גדול לנגב. כסיף עתידה לכלול יותר מ־20 אלף יחידות דיור, ולאכלס יותר מ־100 אלף תושבים. היא אינה צפויה להחליש את ערד, מכיוון שערד אינה מעוניינת בעוד אוכלוסייה חרדית, שמהווה 20 אחוז מתושביה. גם ראש עיריית ערד ניסן בן־חמו אמר לי שהוא אינו מתנגד להקמת כסיף.
אם כסיף תצליח, היא עשויה לתת מענה לשני אתגרים גדולים ונפרדים – יישוב הנגב, ומצוקת הדיור של הציבור החרדי. למרות הצמיחה הדמוגרפית האיטית ברבות מערי הנגב, הציבור הישראלי עדיין לא נוהר דרומה. פחות מעשרה אחוזים מהחברה בישראל מתגוררים על 60% משטח מדינת ישראל. אם יש היום ציבור שמסוגל להביא אלפים לנגב ולגליל, הרי שזהו הציבור החרדי. ראו מה קרה ביהודה ושומרון. שתי הערים שתרמו יותר מכול לצמיחה הדמוגרפית שם בשלושים השנים האחרונות, הן הערים ביתר־עילית ומודיעין־עילית.
אומנם יש הבדל בין ביתר הסמוכה לירושלים ומודיעין־עילית הסמוכה למודיעין ולמרכז ובין כסיף שבנגב, ועדיין, הציבור החרדי כבר הוכיח שהוא מסוגל להתנתק מהמרכז – למשל בטבריה ובצפת, בנתיבות, באופקים ובערד. החרדים לא יבואו לנגב בגלל חזון בן־גוריון, הם יבואו כי הם זקוקים לפתרונות דיור זולים. על פי נתונים שפורסמו השבוע, החברה החרדית גדלה מדי שנה בכ־11 אלף משקי בית חדשים, ועד שנת 2040 צפויים להתווסף כ־300 אלף משקי בית חרדיים למעגל צרכני הדיור. כבר היום חסרות כ־40 אלף יחידות דיור בעבור האוכלוסייה החרדית.
סקר שפרסמו לפני כמה שנים ד"ר לי כהנר מהמכללה האקדמית לחינוך אורנים ופרופ' ארז צפדיה ממכללת ספיר, העלה שהמניע המרכזי שמביא חרדים לפריפריה הוא כלכלי. 17% מהמשתתפים נימקו את מגוריהם בפריפריה במחירי הדיור הנמוכים. 15% בהורים ששלחו אותם לפריפריה מסיבות כלכליות, 11% הגיעו בגלל מקום עבודה, 20% בגלל קרבה לבני משפחה, ורק אחוזים בודדים נימקו את מגוריהם בפריפריה בסיבות אידאולוגיות. אם תהיה תחבורה טובה מכסיף למרכז, מחירי דיור אטרקטיביים, מוסדות חינוך, בתי כנסת ותעסוקה – החרדים יגיעו.
בציבור החרדי יש מי שרואים ביוזמה של כסיף "ניצול" החברה החרדית לצרכים דמוגרפיים. להם צריך להזכיר שהנגב אינו עונש, אלא מקום נהדר לחיות בו. תושבי כסיף החרדים, בדיוק כמו תושבי ערד החילונים, יחיו באזור עם נוף יפהפה ואוויר נקי, במרחק של פחות משעה וחצי מירושלים ומגוש דן הצפופים והיקרים. החברה החרדית אמורה להתגורר בכל חלקי הארץ ולא רק במרכז. גם בעתיד יהיו חרדים שיבחרו לחיות בצפיפות בדירות יקרות בבני־ברק או בירושלים, ויהיו חרדים, כמו חסידי גור בערד, שיבחרו לגור בדירה חדשה, מרווחת יותר וזולה בנגב. נכון, יש באזור גם אתגרים, אבל כמו שחילונים, דתיים ובדואים מתמודדים עימם, כך גם הציבור החרדי מתמודד ויתמודד.
יחד וגם לחוד
הקמת כסיף מעוררת גם דיון חברתי, האם עדיף להקים שכונות חרדיות בערים קיימות או להקים עיר חרדית לגמרי. מצד אחד, הקמתן של קהילות חרדיות קטנות בכל עיר ועיר עשויה להביא ברכה לערים הללו גם בהיבט הרוחני, ולעיתים גם בהיבט הכלכלי־חברתי. אחת הדוגמאות לכך היא התחבורה הציבורית. הכוח המאורגן של הקהילות החרדיות בפריפריה, נוסף על העובדה שרבים מחבריהן אינם מחזיקים ברכב פרטי, מוליד שיתוף פעולה מבורך בינם ובין חברות האוטובוסים, ומהתוצרים המוזלים נהנים כל התושבים. בהיבט החברתי, החיים בפריפריה בקהילות קטנות יחסית מאלצים את החרדים להיות מעורבים יותר עם הציבור. השכונות החרדיות בערי הפיתוח מסוגרות פחות מאלו שבמרכז הארץ. עובדת היותם של החרדים מיעוט בערים הללו מערבת אותם עם הבריות, וגם אינה מאפשרת להם להחיל כללי צניעות נוקשים מדי, אפילו בשכונות שלהם.
האתגר מתחיל כשהמיעוט הופך לרוב והאיזון בין האוכלוסיות מופר, כמו שקרה למשל בבית־שמש. בערים שבהן שיעור האוכלוסייה החרדית מגיע לשליש ויותר, קיים סיכון שהקהילה החרדית, שבדרך כלל פחות יצרנית, תיפול למעמסה כלכלית על שאר האוכלוסייה. כשמדובר בערים חלשות כלכלית, ההשלכות עלולות להיות כבדות יותר, וראשי הערים חוששים. במשרד השיכון פנו ל־20 ראשי ערים, לאו דווקא חלשות, לבדוק אפשרות לבנייה עבור חרדים בעירם. רובם לא היו מוכנים לשמוע. רק שישה ראשי ערים היו מוכנים לדבר על זה, ורק שלושה הסכימו להתקדם.
ברמה האידאולוגית והאישית אני בעד יישובים הטרוגניים מעורבים לדתיים, חילונים וחרדים, אבל כשמדובר בציבור החרדי במצבו הנוכחי, יש יתרונות גם לעיר חרדית הומוגנית. ביישוב שכל אוכלוסייתו חרדית, התושבים נאלצים לקבל אחריות לגורלם בבחינת "כשאין חילוני לי, מי לי". צאו וראו מה קורה בערים החרדיות ביתר־עילית ומודיעין־עילית. כשחרדים מנהלים את העיר הם נאלצים לעסוק גם בתחומים כמו תעסוקה, גינון, גביית מיסים ותברואה, תחומים שהציבור החרדי נדרש להם פחות כשהוא מתגורר ביישוב מעורב. אולי בדור הבא, כשהציבור החרדי יהיה משולב יותר בחברה הישראלית, ההשתלבות שלו בערים מעורבות, גם באחוזים גבוהים, תהיה האפשרות המבוקשת והאידיאלית. במציאות הנוכחית, עיר חרדית היא פתרון ריאלי.
