בסוף כהונת טראמפ חוותה איראן משבר עמוק. משטר הסנקציות המקיף והנחישות של הממשל פעלו כמצופה. לאיראנים נותרו ארבעה מיליארד דולר ברזרבות מטבע החוץ. סירובם לשתף פעולה עם בדיקות הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) עמד להגיע לדיון במועצת הביטחון של האו"ם. קניית הנשק נפגעה. קאסם סולימאני, שניהל את פעילות משמרות המהפכה, ומוחסן פח'ריזאדה, ראש תוכנית הגרעין, מצאו את מותם הפתאומי.
במקום לסף הגרעיני, התקרבו האיראנים לסף משבר כלכלי ומדיני – עד שהגיע ג'ו ביידן. הממשל הפרוגרסיבי חזר לאסטרטגיית אובמה, שבמהותה היא כניעה מוחלטת לדרישה האיראנית להפוך למעצמה גרעינית, לצד שוחד מסיבי כדי שתעשה זאת בזמן ממושך קצת יותר. ה"קצת" האמור משקף את ההבדלים המהותיים בתפיסת הזמן בין האיראנים למערב. העשור שהגדיר ההסכם ב"פסקת השקיעה", היה מבחינת אובמה נצח. הוא תמיד יוכל לומר שבשמונה שנות כהונתו איראן לא הפכה לגרעינית. בעבור המשטר התאוקרטי של האייתוללות מדובר בהרף עין היסטורי, שגם במהלכו הם ממשיכים בהתעצמות מוגברת, מחזקים את הצבא, מפתחים טילים, ובסתר, תחת משטר פיקוח מדולדל, אפילו מקדמים את פרויקט הגרעין.
הממשל האמריקני הנוכחי הכיר את הביקורת הרבה על הסכם הגרעין (JCPOA), ולכן הבטיח גרסה "חזקה וארוכה" יותר. אבל מי שהכיר את הבכירים שבידיהם הפקיד הממשל את המגעים עם האיראנים, התקשה להאמין. במאי 2021 סיכמתי כך את מאמרו של ד"ר מייקל דוראן, מומחה למדיניות אמריקנית במזרח התיכון: "הממשל עומד ליישם את מדיניות אובמה המסוכנת – בדבקות קיצונית עוד יותר".
במילים אחרות, הממשל החדש הוליך את הציבור שולל. ואכן, השבוע התראיין לטלוויזיה האיראנית השליח הרוסי לשיחות בווינה, ובישר ש"איראן קיבלה הרבה יותר משיכלה לצפות לו, יותר ממה שאני או כל אחד אחר ציפה שיקבלו". הדינמיקה הזו מוכרת היטב מהשמאל הישראלי בתקופת הסכמי אוסלו. בכל פעם שהשמאל הסביר שההסכם הוא בכלל אינטרס ישראלי, המחיר הפלסטיני עלה. בדומה, בכל פעם שהממשל האמריקני מסביר שההסכם הוא מטרת המדיניות שלהם, אינטרס מערבי, האיראנים, שמבינים משהו במשא ומתן, מוסיפים עוד סעיף שמקדם אותם בדרכם הנחושה להפוך למעצמה גרעינית.
הנוהל הזה חוזר לאמיתות יסוד שניסה להנחיל אצלנו במשך שנים המזרחן פרופ' משה שרון, שהיה היועץ לענייני ערבים של מנחם בגין עד שהתייאש מן האופן שבו התנהל במשא ומתן. בבזאר המזרח־תיכוני, הסביר שרון, עמדת הפתיחה תמיד צריכה להיות "אני בכלל לא מעוניין". כאשר עמדת הפתיחה היא "האינטרס שלי הוא לתת לך", המשא ומתן הופך למכירת חיסול, ובמהרה מתברר שכל הסכמה שחותמים עליה הופכת בסיס לדרישות חדשות.
הממשל האמריקני הנוכחי עשה בהקשר זה את כל השגיאות האפשריות. לכן, במקום שהאיראנים לפחות ישלמו משהו בעבור העצמתם, הם רק מקבלים עוד ועוד תיאבון. כעת, כך דיווחו שני ראשי המל"ל לשעבר יעקב נגל ומאיר בן־שבת, הוסיפו האיראנים לדרישותיהם את הוצאת משמרות המהפכה מרשימת הטרור, ערבויות למקרה שארה"ב תיסוג שוב מההסכם, וסגירת החקירות של סבא"א. האיראנים לא רק לוחצים על האמריקנים במשא ומתן; השבוע הם גם שיגרו טילים למבנה סמוך לקונסוליה האמריקנית החדשה בארביל, צפון עיראק, שלפי פרסומים זרים גם המוסד משתמש בו. התוקפנות הזו היא שכרה של החולשה הפרוגרסיבית – בדיוק אותה חולשה שהבעירה את המזרח־התיכון בתקופת אובמה.
מתרכזים בטפל
למרבה האירוניה, מי שמעכבים כרגע את ההסכם הם הרוסים, שגם הם הוסיפו דרישה להסיר את הסנקציות המוטלות על המסחר הרוסי־איראני. האיראנים מגבים את הדרישה, אבל הממשל האמריקני בבעיה בשל המצב באוקראינה; אפילו הם מבינים שהגיעו לקו התחתון של החולשה שאפשר להפגין מול רוסיה. על כל פנים, אין ספק שמדובר בעצירה זמנית בלבד. במועד הקרוב המוקדם ביותר שבו תתאפשר חתימה על ההסכם, הוא ייחתם, ויסלול את דרכה של איראן לגרעין. הרי לשיטת הפרוגרסיבים שם ונאמניהם כאן, זה בכלל אינטרס מערבי.
האם ממשלת ישראל תוכל לעשות משהו? לממשלה הזו יש אותה "אסטרטגיה" מול כל אתגר. התפרצות קורונה? נכיל מתים. הבדואים משתלטים על הנגב? נכשיר ונתקצב את העבריינות. אוקראינה מותקפת? אם היא תיכנע לרוסים הפלישה תיפסק. דורשים מישראל להכניס פליטים? נפתח את הגבולות. ארה"ב הופכת את איראן למעצמה אזורית עם תוכנית אטומית מתקדמת? נלמד לחיות עם איראן גרעינית. ההשלמה הפטאליסטית והפסיביות הפכו למדיניות.
בדבר אחד הממשלה הזו מגלה יוזמה ומרץ: ניסיון לעצב בדיעבד את דעת הקהל הישראלית. אחרי כל כניעה ותבוסה, היא יוצאת למסע יח"צ על הצלחותיה הנפלאות, מגובה באליטות הישראליות חסרות היושרה. כל התקפלות מתוארת כאסטרטגיה מכוונת, כל כישלון כהישג. משל היינו צפרדע בסיר מים, ובכל פעם שהממשלה מגדילה תחתינו את הלהבה, היא יוצאת למסע הסברה שבעצם מדובר בעוד מהלך נפלא, ואסור לשכוח שעם הממשלה הקודמת המים היו קרים ועכשיו נעים יותר.
על דרך היח"צ הזו מסתובבת הממשלה, ואיתה התקשורת, בכל מרכז אירופה, כמו הייתה הפלישה הרוסית לאוקראינה – שעליה יש לנו אפס השפעה, ושיש לה רק מעט השפעה עלינו – הסוגיה הבוערת ביותר לישראל. במסיבת התעמולה המעופפת הזו מרחפים בנט ולפיד על פני כל מרכז אירופה, להוציא מקום אחד, שממנו הם מתרחקים כמו מאש: וינה. שם, במקום שבו נחרץ גורל המזרח התיכון ומעוצב עתידנו לחיות בצל משטר אימים גרעיני שנשבע להשמידנו, נמצאת רק אשת תקשורת אחת מערוץ 14, בודדה ואמיצה, ליטל שמש.
הפסיביות הממשלתית, לצד הסטת תשומת הלב הציבורית לַטפל והזנחה ממשלתית של העיקר, הפכה לאידאולוגיה. האסטרטגיה למימושה היא כניעה מוחלטת לממשל האמריקני. מאז קום הממשלה לא שמענו על שום פעולה באיראן לעיכוב תוכנית הגרעין. זו התוצאה הישירה של בשורת לפיד, עם קום הממשלה, על מדיניות "אין הפתעות" מול האמריקנים, שמשמעותה היא "אין פעולות בלי אישור". האמריקנים מנסים לרצות את איראן, אוסרים עלינו לפעול, והממשלה מצייתת. כבר ביוני 2021, אם כן, נפל הפור הגרעיני. מי ייתן ונזכה במהרה לנהפוך הוא.
