שוב קיבלנו הוכחה שתפיסת "מלוא כל הארץ משפט" עשויה להשפיע על חיי אדם: שופטי בג"ץ חיות, סולברג ושטיין, דחו השבוע את ערעור הרמטכ"ל על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים, שביטל את החלטת ראש אכ"א לשעבר מוטי אלמוז להדיח את מפקד בסיס מצ"ח גלעד פרנקן. אלמוז טען שפרנקן אחראי פיקודית להתאבדותו של הלוחם ניב לובטון, שגויס לשמש מודיע של מצ"ח ונקלע למצוקה נפשית. פרנקן טען מצידו שלא נפל דופי בהתנהגותו, ושלא הוכח קשר בין ממצאי התחקיר להחלטה להדיחו.
שתי נקודות ריצדו לי בפסק הדין של חיות. כזכור, הרמטכ"ל נזעק בטענה שפסק הדין מתערב בלב ליבה של מערכת היחסים הפיקודית־אינטימית בצבא; שאי אפשר לנתק בין האחריות הכבדה לחיי אדם ובין הסמכות הפיקודית, ושהחלטה על קידום או הדחה של מפקדים היא קודש קודשים שאי אפשר לחללו בצלם משפטי.
התשובה של חיות לטענה הזו: החוק. בפברואר 2010 התקבלה הצעת חוק ממשלתית שהקנתה לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות לדון בעתירות של אנשי קבע נגד הדחתם מהצבא, בין השאר בעילת "התנהגות החורגת מאמות המידה הנדרשות מחייל בשירות קבע בדרגתו או במעמדו". בדיונים שנערכו אז בכנסת נכח אל"מ משה ינון, ראש מחלקת ייעוץ וחקיקה בפרקליטות הצבאית, שהתייצב כנציג הרמטכ"ל ותמך בהצעה. לא הובהר אם הפצ"ר ונציגו התייעצו אז עם הרמטכ"ל, אבל מוסד הרמטכ"ל דאז, שכנראה ישן על האף, לא יכול לבוא בתלונות היום.
וכאן אנחנו מגיעים לנקודה השנייה, שבה חיות תוקפת את קודש הקודשים של הצבא – נוהל ההדחה הצה"לי. "למקרא סעיפי נוהל ההדחה ברי כי נוהל זה אינו מאפשר להדיח מפקד רק בשל תוצאה קשה שהתרחשה ביחידה שתחת פיקודו", פוסקת חיות. "נוהל ההדחה מתמקד בהתנהגותו של החייל המועמד להדחה, ודורש הוכחה שהתנהגותו שלו, להבדיל מהתוצאה לבדה או מהתנהגותם של אחרים, מצדיקה את הדחתו".
כל מי שמכיר את המערכת הצבאית יודע שהמאפיין המרכזי שלה הוא "מבחן התוצאה", ונוהל ההדחה הרשמי הוא כסת"ח הכתוב "בדבר שאין רישומו עומד, כגון משקין ומי פירות". להבדיל מתביעת נזיקין רגילה שבה התובע נדרש להוכיח את רשלנותו של הנתבע, בצבא – מפקד שתחת פיקודו אירע אסון יחטוף גם אם פעל כשורה. הגורם המתחקר יחפש בנרות, ימצא פגם כלשהו בהתנהלות ("אין תאריך בתיק התרגיל!"), ועליו יעמיס את העונש.
הסיבה פשוטה: בצה"ל לא מאמינים ב"רחמנא ליבא בעי". דורשים תוצאות, ולא מסתפקים בכוונות טובות. הצבא עוסק בחיי אדם, ומניח שהצבת רף גבוה הדורש "מבחן תוצאה" יגרום למפקדים לפרפר פעמיים ולוודא אלף פעמים שלא תצא תקלה מתחת ידם. המחיר הכבד הוא שלא מעט מפקדים טובים נושרים במעלה הדרך, בשל פגם כלשהו שאי אפשר היה להימנע ממנו. הרווח הוא, לדעת הצבא, סטטיסטיקה עם פחות תאונות.
אלא מה, הסטנדרט של "מבחן התוצאה" מנוגד לכללי הדין המנהלי, שדורש קשר בין סיבה ותוצאה, ומגדיר רשלנות כ"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות". והנה לנו דוגמה נוספת למניפולציה העמוקה שמחוללת התערבות המשפט ברקמה הצבאית.
שרת המשפטים בפועל
מהאמירה התלמודית "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה", מסיק רב פפא: "הלכך בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי, לישתמיט מיניה באב דריע מזליה, ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה". בתרגום חופשי: בן לאם יהודייה שנקלע להליך משפטי עם זכאי שבות, ישתדל לדחות אותו לחודש אדר שמזלו מבורך. הבעיה היא שכל הטיפים הללו לא בהכרח מועילים בערכאות הישראליות. כאן האקטיביזם שלא רואה ממטר חוגג חופשי כל השנה, בלי חל"ת, בלי פגרה ובלי יפה בן־דויד.
צריך לדבר על מיכל אגמון־גונן, שופטת המחוזי בתל־אביב שנכללה לא מכבר ברשימת המועמדים של סער לעליון. אל אולמה של כבודה הגיע המקרה של ליובוב רבנקו, שב"חית אוקראינית חוזרת שהסתננה לישראל ב־2017, והורחקה ארבע שנים מאוחר יותר לאחר אינספור הליכים שניהלה. עם פרוץ המלחמה באוקראינה נסעה הגברת לבריסל, עלתה על מטוס לנתב"ג והציגה עצמה בשם חדש. מכיוון שלא ענתה על התנאים לקליטה בארץ, רשות ההגירה ביקשה להשיבה לבריסל, ומיודעתנו אצה להגיש עתירה.
אגמון־גונן לא נזקקה למקור משפטי כדי לקבל את העתירה. על מה התבססה השופטת? חוק הכניסה לישראל תשי"ב־1952? תקנות שרת הפנים? החלטות הממשלה? הספיק לה שיר של ויסלבה שימבורסקה. "אנשים כלשהם במנוסה מפני אנשים כלשהם", ציטטה את המשוררת הפולנייה, "מישהו עוד יצא לקראתם, וישאיר אותם בחיים כלשהם".
אגמון־גונן ידעה שאין שום כוונה להחזיר את רבנקו לאוקראינה אלא לבלגיה, מדינה בטוחה החברה באיחוד האירופי, ולכן הקדימה רפואה למכה: "אומנם המבקשת תוחזר לסלובקיה (השגיאה במקור, י"י), שממנה באה ולא לקייב, אולם בהיעדר כל יכולת כלכלית, קשרים או מכרים במקום, ולאחר הטראומה שעברה, אין מקום להחזירה לעת הזו. יש לאפשר לה להישאר בישראל".
פסק הדין שובה לב. אגמון־גונן ביטאה חמלה ורגישות ותקבל הרבה לייקים ולבבות אדומים אצל החבר'ה. אבל מבחינה ציבורית מדובר באסון, כי המשמעות היא מחיקה של מדיניות ההגירה שקבעה הממשלה, מתוקף הסמכות הנתונה בידה באופן בלעדי. אם כל שופט המצטט שירים יקבע שבת לעצמו בנושא לאומי כה רגיש, אפשר כבר עכשיו לסגור את הבסטה.
השופטת שאבה אולי השראה מהחלטתו של שופט בית המשפט העליון עוזי פוגלמן, שדן מוקדם יותר השבוע בעתירה של עורך דין ששלחה אוקראינה לתקוף את מדיניות ההגירה של השרה שקד. ברשתות תקפו את פוגלמן על ההחלטה להעביר את העתירה להרכב של שלושה, כנראה מחוסר היכרות עם כללי סדר הדין בבג"ץ. דן יחיד בבג"ץ שמקבל עתירה יכול להוציא צו על תנאי, לזמן את העותר לדיון או להעביר את התיק להרכב שלושה. רק הרכב שלושה יכול לדחות את העתירה, אם נוכח לראות שאין בה עילה להתערבות. הבעייתיות בהחלטה של פוגלמן אחרת: הדרישה שהציב למדינה להגיש תגובה מפורטת בתוך פחות מ־24 שעות. זה כבר איתות ברור לכוונתו של בג"ץ להתערב באופן בוטה בשיקול הדעת של הרשות המבצעת.
רק יומיים חלפו, ואגמון־גונן קיבלה עתירה של אוקראינית נוספת. הפעם הגדילה לעשות וביטלה במחי יד מרכיב מרכזי במתווה המדינה (שהוגש לבג"ץ במענה לדרישת פוגלמן), שלפיו ההליכים הבירוקרטיים של אוקראינים המבקשים להיקלט פה ייעשו בנמלי התעופה באירופה ולא בארץ, כדי להימנע מצילומים בנתב"ג היוצרים לחצים פוליטיים. "אשר להסדרת הבקשה מראש, דרישה זו ממי שנמצאים במנוסה מאזורי הקרבות באוקראינה אינה סבירה", קבעה שרת המשפטים בפועל, מיכל אגמון־גונן.
