חברים, נסחפנו. סבבה, אני מבין, לוח החגים היהודי לא רווי הזדמנויות להשתטות, ומסורת של 3,000 שנה גוררת איתה לרוב מנהגים עתיקים שצריך לכבד בחרדת קודש. ועדיין, נסחפנו.
אני אוטוטו בן ארבעים (אני מציין את זה הרבה בטורים האחרונים כי אני מאמין שזה יגרום לכאפה שאחטוף להיות קצת פחות קשה), ואני מוכן להישבע שפעם פורים היה יום אחד. לפחות בכל הקטע של בית ספר. יום אחד. באים, מתחפשים, חוזרים. איפשהו במשך השנים החלטנו שאם יש חג כיפי, בואו נגזים כרגיל ונהפוך אותו לחג של שבוע.
כבר שבוע שלם, ד"ר זמרי ואני ניגשים בכל בוקר ליומן לבדוק שלא התבלבלנו ואנחנו חס וחלילה לא שולחים את העולל לבוש בפיג'מה ביום של התחפושות, או שולחים אותו בתחפושת ביום של האביזרים, או שולחים אותו עם אביזרים ביום של התחפושות הממוחזרות, או שולחים אותו עם תחפושת ממוחזרת ביום שלשנינו בא לדפוק את הראש בקיר ולהגיד למערכת החינוך שהיא הרסה לנו את החיים.
פעם זה היה פשוט: חודש לפני פורים אבא היה מעלה איזה רעיון – למשל, משכנע אותנו שצ'ארלי צ'פלין הוא לגמרי הדבר הכי מזניב (סלנג של ניינטיז). הוא היה עובד על התחפושת חודש, שולח אותנו עם תחפושת מושקעת מדי לבית ספר, וחוזר חלילה. לזכותי ייאמר שכשהוא קלט שאני גם ככה הכי נמוך בכיתה, ולהגיע לבית הספר עם מכנסי רובין הוד לא יעזור מאוד לתחושת הביטחון העצמי שלי ולסיכוי שלי לעלות בסולם האהבות של אחת מילדות הכיתה, הוא ויתר ונתן לי להתחפש לתחפושת היחידה שלי מגיל עשר עד 18: פאנקיסט. שזה אומר סמל שטני על החולצה, קרעים בג'ינס, צבע בשיער ומבט של "אני רוצה שתמותו" בעיניים. ייאמר לחובתי שאת המבט נהגתי לעטות על עצמי גם בחנוכה, בשבועות, בפסח וברוב ימות השנה.
פערי דורות
יש דברים שבהם מערכת החינוך של היום טובה ממערכת החינוך של פעם. נניח, היום לא נהוג שכל אחד מהילדים מביא משלוח מנות מהבית. ועד הכיתה קונה משלוח מנות לכל ילדי הכיתה, והם מחליפים ביניהם. זה מצד אחד מאוד מטומטם, מצד שני זה יכול למנוע את הטקס הקבוע שלי במעמד החלפת משלוחי המנות: הייתי בונה על משלוח ענק ורווי ממתקים שניצב גאה במרכז השולחן, ואיכשהו בהגרלה הייתי תמיד שולף את הפתק של הילד עם האמא היצירתית מדי שהחליטה שמשלוח מנות לילד יכול להכיל עוגיות טחינה שהיא הכינה, פרי ומשחת שיניים. נשבע לכם, הייתי גרוע כל כך בהגרלה שהמורים היו שואלים אותי אם אני רוצה לצאת מההגרלה ולהשאיר את משלוח המנות שלי לעצמי.
היום זה לא ככה, מטעמי שוויון וחירפון. על משלוח המנות של העולל הודבקה בענק המדבקה "ללא גלוטן, אגוזים, בוטנים, שומשום, שקדים, חלב, ביצים, ג'לטין, לקטוז". אני לא רוצה להרגיז פה הורים לילדים עם אלרגיות, ואני לגמרי מבין את המצוקה, אבל אם זה המצב פשוט תנו שקית עם נסורת לכל ילד.
הילדים שהכי ריחמתי עליהם בפורים, מלבד כל נער שגדל פה בניינטיז וחשב שאחד ממנהגי החג הוא פיגוע, היו ילדי הארגזים. אני לא מדבר על מעמד סוציואקונומי חלילה, אלא על הילדים שההורים שלהם החליטו להיות יצירתיים מדי ולהלביש על הילד תחפושת שתיראה מושקעת אבל באופן כללי תהפוך את חייו לגיהנום. אתם מכירים אותם, תמיד היה ילד שאמא שלו החליטה לחפש אותו למקרר או לחפיסת שוקולד, ובזמן שכולם הגיעו לבית הספר מגניבים וקלילים כצבי נינג'ה או רקדניות או צ'ארלי צ'פלין (אתה רואה, אבא, אני מנסה) הם הגיעו בארגז מגושם שדרש מהם יכולות לוגיסטיות של חטיבת שריון רוסית כדי ללכת לשירותים. תמיד נשבעתי לעצמי שלעולם לא אכפה על ילדיי תחפושות כגון אלה. הבעיה היא שנשאתי את השבועה הזאת לבד, בלי הדוקטור.
לא צריך חיוך
יומיים לפני פורים הגעתי הביתה, והוא נראה כמו בית אריזה קטן: מלא ארגזים בסלון, והיא עומדת עם מסקנטייפ וחושבת. שאלתי את הדוקטור אם היא עוזבת. היא ענתה שלא, בינתיים. אז מה עושים פה הארגזים? אני מכינה לפלג תחפושת. לא־לא־לא, עצרתי אותה, הילד שלי לא יהיה ילד ארגזים! אל תדאג, יהיה לו נוח, היא הבטיחה – כמו כל אם ארגזים שהכינה לילד שלה תחפושת של רובוט שתמנע ממנו לעבור בדלת של הכיתה.
היא ישבה שם וחתכה, וגזרה, וצבעה ושוב גזרה ושוב חתכה, כשהעולל לידה עם מבט של קייב בעיניים. אחרי שעתיים בערך החלו המדידות. היא השחילה את העולל לתוך התחפושת, שהייתה של "קריפר" – איזה ייצור ממשחק שנקרא מיינקראפט, אבל מה זה משנה לכם, אתם רק צריכים לדעת שזו תחפושת ארגזים.
העולל השתחל תיקתק בתוך 45 דקות לתוך התחפושת. הדוקטור צעקה בהתלהבות שזה נראה מדהים, והעולל לא הגיב. היא שאלה למה הוא שותק ואז הסתבר לנו שהוא צורח שזה שורט לו את הראש אבל אנחנו לא שומעים את הקול מתוך הארגז. מה שטוב בתחפושת ארגזים הוא שלא צריך שהילד יחייך. אכן יתרון.
למחרת בבוקר לקחתי את העולל לבית הספר. מדי פעם הבטתי במראה בארגז שישב חגור מאחור. שאלתי אותו אם הוא אוהב את התחפושת והוא אמר שכן. ייאמר לזכותה של הדוקטור שהיא יודעת לשכנע. הורדתי אותו בכניסה לבית הספר, וצפיתי בארגז הצבוע ירוק שהולך באיטיות נוראית, חמוש בחרב, אל עבר א'2. חזרתי הביתה מדוכדך: איך נתתי לעולל תמים להפוך לילד ארגזים?
הבית היה ריק מארגזים, ומלא בדוקטור שישבה מרוצה מעצמה. אמרתי לה שאני קצת דואג לעולל כי התחפושת נראית לי קצת לא נוחה, ושאני מקווה שהוא לא יתעצבן, כי יש לו קצת מהאופי של אבא שלו, שלגמרי היה מתעצבן. לשמחתי התברר שטעיתי. העולל חזר מבסוט על עצמו ועל התחפושת. עברנו את זה בשלום, מלמלתי בלב, ואז קולה של הדוקטור פילח את החלל: "מאמי, אני צריכה שתלך להביא לי ארגזים, אני רוצה לחפש אותם למשאית".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
