יש דברים שלא אומרים. יש מילים בלתי נסלחות, שמי שבוחר להשתמש בהן מבין במודע שהוא עושה מעשה אכזרי שהשלכותיו עלולות להיות בלתי הפיכות. למשל, לא מנופפים במוות של מישהו אחר. לא מעירים לגידם על הפרוטזה שלו. לא עושים פרצופים לעיוור. אני לא יודעת מי המציא את הכללים האלו, אבל הם טאבו. לדעתי טאבו מוסרי עולמי. אני לא מכירה תרבות שהכללים בה הם אחרים.
לפני כמה ימים הבן שלי חזר הביתה, וסיפר שמישהו צעק לו בבית הספר “יימח שמך ושם אביך“. לפני שאתם קמים עם הגרזנים והאלות, בואו נירגע: מדובר בילדים בני שבע. לא נרגעתם? אז הנה: גם הבן שלי מקלל לא מעט (לצערי), ואין לי ספק שלשונו הושחזה היטב גם הפעם.
אבל היה לי קשה מאוד לשמוע את זה. וגם לו. לא כי אלו לא מילים שילדים צעירים אמורים לומר, אלא בעיקר בגלל ההקשר לאבא שלו. אני מניחה שהערס הקטן ששלף את הקללה הזו אולי אפילו לא ידע מה הוא אומר ולמי. אבל בבן שלי, שאביו נפקד מחייו בצורה כל כך מוחשית, זה בהחלט נגע.
כבר כמה שנים אני מסתובבת עם תהייה כזאת גם על מרדכי היהודי, שבזכותו ניצלנו מהמן הרשע, שאימץ וגידל את אסתר, מנהיג צדיק שעול הנהגת העם היהודי מונח לו על הכתפיים והוא נאמן לו בצורה מוחלטת. בשנים האחרונות יש קטע קטן במגילה שבכל פעם שאני שומעת אותו יש בי ציפייה שבעל הקורא יאמר אותו בשקט. במהוסס, אולי שיישבר לו הקול. אולי פתאום הוא יגיד “סליחה, מצטער, זה לא פוליטיקלי קורקט אבל ככה מרדכי באמת אמר, זה לא אני. מבטיח לשטוף את הפה עם סבון אחר כך“.
כי זה קצת תמוה בעיניי שמרדכי מעז לנפנף מול אסתר באבא שלה, ועוד לומר לה ככה בפנים, פחות או יותר, את אותן המילים שאיזה ילד קטן אמר לבן שלי. “את ובית אביך תאבדו“: אשכרה ככה, בלי לעצור רגע, לחשוב על הרגישות שבמילים האלו, לחשוב רגע על אסתר ועל מה שזיכרונות מבית אבא יעשו לה ברגע השבור הזה.
אני קצת מתפלאת על מרדכי. כמה רחוק הוא מוכן להגיע כדי שאסתר תמלא את הייעוד שלה. הרי אתה מרדכי, גידלת אותה. אתה כמו אבא בשבילה. מה פתאום ראית לנכון לנפנף באובדן אביה מולה, ועוד דווקא כעת, כשהיא כל כך לבד?
כן אני יודעת, אני קצת רגישה מדי בנקודה הזו. כאימא ליתומים, אני חווה לא פעם את המשמעות הזו. כמה משקל מביא איתו הטייטל המונח על הכתפיים שלהם. כמה רגשות טעונים חבויים בסטטוס הנורא הזה. אי אפשר להתעלם מזה.
לא משנה איזה חיוך מתוח ויפה יהיה להם, לא משנה אילו בגדים יוקרתיים הם ילבשו, מרגע שאתם שומעים את המילה “יתום“ משהו בכם נכמר. מרחם. צוהר קטן, חשוך וסדוק, שכל רוח קטנה יכולה לחדור לתוכו, נפתח. אתם מיד חושבים על בית היתומים הקפוא באיזה מחנה פליטים נידח ודביק, ילדים קטנים בפיג‘מה מהעונה הקודמת, המון קולות בכי, מלא כינים, ואישה עם שוט.
אולי הקצנתי קצת. תורידו מהדימוי את הפיג‘מה.
כמה רגישות ושינוי מחשבה דרושים כדי לראות את הילדים האלו מעבר למילה הכואבת והבודדה כל כך. כמה מאמץ דרוש לכם כדי לוותר על מפולת הרחמים הנשפכת מכם כמו מפולת שלגים בהרי האלפים.
תני למילים לפגוע
מרדכי לא סתם בוחר את המילים האלו. הוא מכיר את נקודות התורפה של אסתר, וגם את שלנו. הוא יודע שמיד נתקומם. הוא מודע לכמה מטען יש בפצצה שהוא זרק. הוא מודע לצקצוקי הלשון של כל הקהל רגע אחרי שהוא הקפיא את אסתר בתוכחה צינית ואכזרית.
נו, אז למה, מרדכי? כדי להציל את עם ישראל? האם באמת כל האמצעים כשרים? האם טובת עם ישראל העומדת לנגד עיניך שווה שתקריב למענה על מזבח הלאומיות גם את אסתר?
כן.
חד־משמעית כן.
לא פעם קיבלתי (ועודני מקבלת) טענות ומענות על ה“ריקוד על הדם“ שזכינו לעשות בקדושה מאז שרזיאל נרצח.
כשדרשנו אחרי הרצח להכיר ביישוב שלנו כיישוב מן המניין; כשאנחנו נאבקים שוב ושוב על זכותנו הבסיסית לביטחון, לחשמל, למים. או כשניסינו, לצערי בכישלון צורם, למנוע חבירה של תומכי טרור לממשלה. מיד ידעתי שמה שיהפוך את הבטן יהיה הניצול הבוטה של המוות והשכול.
וזו זכותנו.
ולפי מרדכי, זו אפילו חובתנו.
אסתר, הוא אומר לה. את יתומה. זה לא רק קורבן שאת נאלצת להקריב. זה תפקידך. את, יותר מכולם, יודעת הכי טוב מה זה להיות ללא בית.
תני לזה להכאיב לך. תני למילים שלי לפגוע לך בבטן הרכה, תני לזיכרונות ולכאב האובדן והשכול לטלטל את נפשך, להעיר אותך. קחי את התפקיד הזה בשתי ידיים וצאי איתו להתקפה.
את יתומה, אסתר, אלוקים הבטיח לשמור עלייך, באופן אישי. אל תשכחי את זה, דרשי זאת ממנו. זה שלך.
את יתומה, אסתר, ובית אביך הוא הדבר היקר לך מכול. שלא תאבדו את והוא רק כי את חוששת.
זה הזמן, אסתר. זה הזמן להניח אותו ככתר לראשך ובשמו לצאת למטרה לשמה נולדת.
לשמה נועדת.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
