בשנת 1978 שהה המשורר יהונתן גפן בפריז, ובתוך חמישה ימים בלבד חיבר ספר שירים ששינה לחלוטין את עולם הילדים והשפעתו ניכרת עד ימינו – "הכבש השישה עשר".
עד אותה תקופה פסקול שירי הילדים הישראלי כלל בעיקר הצגה מופשטת למדי של סיטואציות יומיומיות – ילדים משחקים, הולכים לגן או לישון, ושירים רבים שתיארו את עולם החי בצורה מדויקת יותר או פחות. כשכתב את שירי "הכבש", גפן ניסה להיכנס לתוך ראש של ילד ולתאר את נקודת מבטו על העולם. כך נולדו שירים כמו "אני אוהב שוקולד" ו"הילדה הכי יפה בגן" ששמו על השולחן רגשות כמו ביישנות, קנאה ופחד ואפשרו הצצה אל עולם הדמיון הילדותי.
בסוף אותה שנה יזם הזמר והמפיק המוזיקלי דודו אלהרר את הפיכת הספר לאלבום מוזיקלי. לאלבום גויסו ארבעה זמרים צעירים – גידי גוב, יהודית רביץ, דויד ברוזה ויוני רכטר שהופקד גם על הלחנת השירים. בהקלטות השתתף גם גפן עצמו והקריא דקלומים ושורות נבחרות. האלבום הפך לאחד האלבומים הנמכרים והאהובים בישראל על ילדים ומבוגרים גם יחד.
אחד השירים באלבום מתאר תופעה מיוחדת מנקודת מבטו של ילד. מפעל השוקולד של חברת עלית הוקם בשנת 1933 ופעל במשך שנים ארוכות ב"צומת עלית", בסוף רמת גן. המפעל נהרס בשנת 2008 וכיום מייצרת עלית את "שוקולד פרה" המפורסם שלה בנוף הגליל. במקום המפעל שנהרס, צפוי להיבנות גורד שחקים. ותיקי רמת גן מספרים בערגה על ריח השוקולד המשכר ששרר בצומת ההומה, ואת הריח הזה מתאר באופן ציורי ילד רמת-גני בשיר "ריח של שוקולד".
"בסוף רמת גן יש מקום מיוחד
שם אפשר לעמוד ולהריח שוקולד
יש שם בית גבוה גבוה בלי חלונות עם שלוש ארובות
ושלושים מכונות יום ולילה עובדות
ושבעים פועלים עם סינר וכפפות
מכינים שוקולד בכל הצורות
שוקולד קטן ושוקולד גדול
שוקולד יקר ושוקולד בזול
שוקולד אגוזים ושוקולד סתם
לעשירים ולכולם והריח בחינם
וכל האזרחים עוצרים ומריחים…
עוצרים הילדים שרצים בשכונה
עוצר האוטובוס מעבר לפינה
החתולים מפסיקים לברוח מהכלבים
השוטרים עומדים ליד הגנבים
כולם מביטים אל הארובות
ולאט לאט, האף שלהם,
מתמלא בריח של שוקולד
שוקולד קטן ושוקולד גדול…"
(מילים: יהונתן גפן, לחן: יוני רכטר)
ביטוי שחוזר פעמים רבות בפרשיות הקורבנות של ספר ויקרא הוא "ריח ניחוח לה'" – ארבע פעמים בפרשת צו ועוד שבע פעמים בפרשת ויקרא. הביטוי הזה קשה על פי תפיסתנו שלקב"ה אין דמות גוף, ועל כן אין לו אף ואין לו יכולת להריח. בכלל, הרעיון כאילו הקב"ה "כועס" וריח הקורבנות "מניח את דעתו" הוא רעיון אלילי פגני שלא תואם את אמונתנו.
חז"ל תפסו את חוש הריח כחוש רוחני ולא כחוש גשמי. במסכת ברכות נאמר מפורשות: "איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו? הוי אומר זה הריח". במדרש כתוב שהמשיח יוכל לשפוט את העם בעזרת חוש הריח, והרחת הבשמים במוצאי שבת היא כדי לנחם אותנו על לכתה של "הנשמה היתרה". כמובן שאי אפשר גם להתעלם מהזיקה הלשונית בין ריח לרוח. אבל בסופו של דבר כל בני האדם מריחים ריחות טובים ורעים בצורה כימית וגשמית לגמרי, אז מה הופך את הריח למרכזי כל כך בבית המקדש?
הילד מהשיר שלנו מודע היטב להפרשי המעמדות בעולם, הוא יודע שיש עשירים שקונים שוקולד עם אגוזים גדול ויקר ויש את "כולם" שקונים "סתם" שוקולד קטן וזול. אבל מה שמלהיב אותו הוא דווקא הריח, כי הריח בחינם וכולם שותפים בו.
ריח הוא שוויוני וכולם נהנים ממנו בצורה משותפת וללא פערים. כשהקב"ה מריח את ריח הניחוח שעולה מהקורבנות הוא נהיה שותף של עם ישראל המקריב אליו. אין הבדלים בין העשירים מקריבי השלמים ובין העניים מקריבי המנחות, בין מקריבי החטאת ומקריבי העולות. כולם שווים בפני הקב"ה. ריח הניחוח בחינם!
שבת שלום!
לתגובות: e.y.samuel@gmail.com
