אני כזאת סתומה, בשביל מה הייתי צריכה את זה, מה חשבתי לעצמי. הייתי בטוחה שאצליח להביא את עצמי לידי ביטוי כאן, שאוכל לחולל פה איזה שינוי קטן, מזערי, משהו. שתהיה משמעות להקרבה שעשיתי כשנכנסתי לכאן, כשניסיתי, כשהתאמצתי, כשהייתי נחמדה ודיברתי בעדינות ואחר כך פחות בעדינות, ורק ניסיתי שמישהו ישמע אותי. בסוף, כרגיל, התברר שהכול דיבורים, ולא עושים פה כלום, רק רצים ממשתה למשתה או בוהים בחלון. איזו שטות.
חמש שנים אסתר המלכה ישבה שם בארמון. עשרות חודשים, מאות ואלפי שעות, ולא קרה כלום. הייתה איזו אפיזודה קטנה בזמן, ממש סמוך להמלכה שלה, עם כל הקטע הזה עם בגתן ותרש – שמרדכי מדווח שהם מתכננים להרוג אותו, אסתר מדווחת עם קרדיט למרדכי כמובן, והמזימה נמנעת. חודשיים אחרי, היא כבר לא זכרה שזה קרה.
ועוברים הימים והחודשים והשנים, ולא קורה כלום.
אסתר כבר לא מפוקסת על הפוליטיקה המקומית, והיא לא ערה לשינויים ולעלייה לגדולה של המן. היא סגורה בארמון, כבר מזמן לא זוכרת למה היא שם, וכשמרדכי מספר לה למה הוא הולך עם סמרטוטים וצועק כל כך חזק – היא לא מאמינה למה שהיא שומעת. מסתבר שהמן חטף עצבים על מרדכי שלא מקבל את עליונותו, וקבע תאריך להשמדת כל היהודים בממלכה: אחד עשר חודשים מאוחר יותר.
החושים שלה נדרכים. אבל מה כבר אפשר לעשות. היא מעורפלת מהשנים בארמון, כבר לא זוכרת איך זה להיות מחוץ לו, ולא מצליחה לדמיין איך זה מרגיש לדעת שבעוד פחות משנה כל היהודים פשוט ייעלמו מבימת ההיסטוריה בטבח המוני.
למזלה מרדכי לא נותן לה לשכוח: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר… ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" (אסתר, ד, יד). אחותי – יש מצב שכל השנים האחרונות היו בשביל הרגע הזה. קומי, תתעוררי, יש לך פה חתיכת משימה.
כמו מתוך חלום אסתר מתעוררת, והיא יודעת בדיוק מה לעשות. היא מבקשת ממרדכי לעדכן את כל יהודי שושן הבירה, לעזור לה, לצום עבורה ועבורם שלושה ימים, ולהתפלל. כל הלילות השבורים בארמון, כל השיחות חסרות התוחלת שהיא הייתה בהן, כל המשתים המיותרים שהיא השתתפה בהם, מתנקזים לרגעים האלה. היא לא מוותרת לעצמה על הצעד מסכן החיים, היא לא מוותרת על ההשתתפות של הקהילה במהלך הזה, והיא לא מוותרת לאלוהים: אני עושה כל מה שאני יכולה, ריבונו של עולם, ואתה תעשה את שלך, "וכאשר אבדתי אבדתי" (ד, טז).
מהרגע שהמלך מושיט לה את שרביט הזהב ועד לניצחון, כבר יותר קל לכולם לראות ולהבין את השתלשלות העניינים. כולם מבינים שהאפיזודה השולית ההיא עם בגתן ותרש הייתה קריטית, ופתאום ברור למה היה חשוב לבסס את המעמד של אסתר בארמון במשך חמש שנים. אבל עד אז אי אפשר היה לראות כלום.
המטרה הייתה שם איפשהו, אבל הדרך הייתה מעורפלת. אסתר הייתה צריכה להאמין מהרגע הראשון, להתאמץ להיבחר למלכה, ולשרוד את החיים בארמון. הדרך הסיזיפית שלה ושל מרדכי הובילו לכך שכשהגיע רגע האמת, היא ידעה את מי לגייס ואיך לפעול ולמי להתפלל – גם בתוך הייאוש ופחד המוות הממשי. היא לא ידעה מה היא "העת הזו" שבגללה היא הגיעה למלכות, אבל היא ידעה שיש לה תפקיד, ושיום אחד הוא יתגלה לה מתוך רגעי החושך.
כולנו רוצים להיות בפורים מלכת אסתר או מרדכי היהודי, כי כולנו מלכת אסתר או מרדכי היהודי. לכל אחד מאיתנו יש תפקיד ומטרה, ודרך לא תמיד ברורה, ולפעמים אפילו קשה ומייאשת, אבל עם ניצחון גדול בסופה.
