חוף המבטחים של פגרת האביב בכנסת היה אמור לתת קצת שקט להנהלת הקואליציה. בנט ולפיד, שעדיין שקועים עד צוואר בעניינים המדיניים, קיוו שהפסקת ההצבעות במליאה תחסוך להם את הסיוט השבועי של ימי רביעי. המרדף אחר הרוב החמקמק בקואליציית ה־61 נעשה מתיש במיוחד בגלל החרמת ההצבעות על ידי רע"ם. כדי לחסוך עוד שבוע זעם, דחו עד אחרי סיום המושב את ההצבעה בממשלה על תוכנית החומש למגזר הערבי, ואת ההצבעה בוועדת השרים המתאימה על פרק האכיפה שבצידה. מנסור עבאס כעס, איים, אבל עד אחרי חגי העצמאות אין לו כיצד להעניש את הקואליציה.
ליברמן העתיק את המודל הזה. ברגע שהסתיים מושב החורף אישר שר האוצר את הורדת המכסים על ייבוא פירות וירקות, ורפורמת החקלאות יצאה לדרך. צעד דורסני כזה טרם נרשם בקואליציית השינוי. ליברמן הולך על הראש של העבודה, מרצ וכחול לבן, בלי למצות תחילה את המשא והמתן איתן. החשבון שלו פשוט: את ירידת המחירים הציבור ירגיש עוד לפני פסח. המחיר הקואליציוני ישולם, אם בכלל, במושב הבא. נראה איזה ח"כ ירשה לעצמו להצביע נגד ולהוביל לעליית מחירים.
שר האוצר במצוקה מול גל ההתייקרויות. הציבור לא מתרשם מכך שהאינפלציה בישראל מתונה בהשוואה לעולם, ומיסוי הכלים החד־פעמיים והשתייה המתוקה בחוק ההסדרים מייצר את הרושם שליברמן אחראי לכל ההתייקרויות. הישג מיידי יסייע לו בדעת הקהל בטווח הקרוב, אך יקשה עליו להעביר את הרפורמות הבאות בקואליציה. קבוצת הח"כים שמיררה את חייו בחבילת יוקר המחיה קיבלה עכשיו עילה לתקוע כל צעד של שר האוצר. זה יכול להתחיל כבר בשבוע הבא בוועדת הכספים, וביתר שאת במושב הקיץ. המשבר טרם עלה לדרג ראשי המפלגות – גנץ, הורוביץ ומיכאלי – והוא מנוהל בינתיים בהובלת רם שפע. 17 מחברי הקואליציה כבר חתמו על מכתב הדורש כינוס פגרה מיוחד כדי לבטל את הצווים בהצבעה בכנסת. הסיכוי לכך נמוך, אבל בקואליציית 61 כל אחד מהם עוד יוכל למצוא את ההזדמנות להיפרע מליברמן. שפע כבר הוכיח שהוא יודע להגיח מהחניון ברגע האמת.
כשהכנסת נופשת, המאבק האופוזיציוני בממשלה עשוי לנדוד לזירה אחרת. כבר חודשים מנסה נתניהו להצית מחאה ברחובות. הקריאות שלו להפגנות ימין בכיכר הבימה הניבו עד כה כמה אלפי מפגינים בלבד. לא במקרה הוא עצמו לא טרח לנאום באף אחת מהן. הוא ראש המפלגה הגדולה ביותר, ומנהיג את המחנה הפוליטי המגובש ביותר; ברשתות זה ניכר, אבל לא בכיכרות.
אבל החרדים כן יכולים לגייס המוני מפגינים בהוראה אחת. עד כה תחנוניו אליהם נענו במשיכת כתף. הרבנים ממעטים להשתמש בנשק הזה: הם הוציאו את ההמונים לרחובות ב־2013, ערב אישור חוק הגיוס, וב־1999 להפגנה ההיסטורית ההיא נגד בג״ץ. לפי הוראת המנהיג הליטאי הקודם, הרב שטיינמן, אין לקיים הפגנות של כלל הציבור על עניינים כלכליים אלא רק בנושאי דת עקרוניים. למרות זעקות השבר, כאלה לא היו בנמצא: מתווה הכותל מוסמס, חוק הכשרות לא נחשב עילה מספקת (ודאי לא במגזר שמעדיף ממילא את הכשר בד"ץ), וגם חוק הגיור נדחה למושב הבא. על כל אלה נוסף החשש הקבוע מביטול תורה של בני הישיבות.
ובכל זאת, שותף חרדי אחד נלהב יש לנתניהו: יושב ראש ש"ס אריה דרעי חושב שבאמצעות המסר הנכון גם הקהל המסורתי יצא מהבית, וכבר הפך את עצמו למוביל האירוע. מעל ראשם של חברי סיעת יהדות התורה פנה דרעי לבתי הרבנים באמצעות שליחים. במקום הפגנה הוא ביקש מהם עצרת תפילה, והציע גם תאריך: ערב ראש חודש ניסן, סוף זמן חורף בישיבות, כדי לצמצם את ביטול התורה, ותאריך שממילא מקובל לקיים בו עצרות תפילה. במוצאי השבת שעברה הוזמן יו"ר ש"ס לשבע ברכות בהשתתפות האדמו"ר מגור, וניצל את ההזדמנות לשיחה צפופה איתו, בעמידה, בלי מתווכים ועוזרים. בסופה קיבל אור ירוק עקרוני.
אצל הליטאים זה מורכב יותר: בבית הרב קנייבסקי לא שללו, ואם הוא ישתתף ההפגנה עשויה להגיע לממדים חסרי תקדים, אבל אצל נשיא מועצת גדולי התורה הרב אדלשטיין היוזמה נעצרה כבר פעמיים. השבוע הגיע גפני לביתו לשכנוע נוסף (גפני עצמו גרר רגליים בהתחלה, אולי בשל כעסו על ניהול האופוזיציה והחרם על הוועדות). אם הרב קנייבסקי והאדמו"ר מגור ייתנו אישור סופי, גם הוא לא יתנגד. המתווה הנוכחי מדבר על עצרת בלי פוליטיקה ובלי במת כבוד – פרקי תהילים ופיזור לבתים. הפור ייפול מיד אחרי פורים.
ביום שני בערב, במתנ"ס "דנוור" בלוד, נוסדה כנראה מפלגה חדשה בישראל. רשמית היה זה כנס "אתגרי הציונות" שארגנה לשכתו של ח"כ עמיחי שיקלי לציון יום תל־חי, עם דיונים עקרוניים על הבמה, אבל לקהל היה ברור שזה לא עוד כנס אידאולוגי. בתחתית ההזמנה לאירוע, לצד סמלי ארגוני הימין השותפים – אם תרצו, עד כאן, רגבים וישראל שלי – הופיע סמליל מעוצב חדש עם הכיתוב עמיחי שיקלי. בהיעדר פלטפורמה פוליטית רשמית, בינתיים הוא המותג.
מבחינת שיקלי זהו ניסוי כלים. הוא ביקש להבין מה נשאר מגל האהדה ששטף אותו לפני שמונה חודשים, כשהיה חבר הכנסת היחיד בימינה שסירב לתמוך בקואליציה. אם היה מעוניין, מקום בליכוד היה מובטח לו. עד כה הוא לא הוכרז כח״כ מורד, אף שהצביע אי אמון נגד הממשלה ונגד התקציב; בנט כנראה מבין שמהלך כזה יהיה שגיאה פוליטית ומהותית. גם מפלגת הציונות הדתית של סמוטריץ', שמעוניינת להישאר החלופה היחידה בגוש מימין לליכוד, לא תסרב לקלוט אותו לשורותיה.
אבל שיקלי מכוון לחלל שבין השתיים: מפלגת ימין חילוני – ימינה מהליכוד בעניינים מדיניים, ליברלית יותר בענייני דת ומדינה. "ליברליזם שמרני", הוא מגדיר את המחנה שהוא רוצה לפנות אליו. אנשי הימין החילוני, הציונות הדתית הליברלית, ומסורתיים שמסתייגים מהסגנון התוקפני הפופולרי בליכוד וגם אינם שותפים בהכרח לתפיסה האמונית הרווחת בימין, שבשם הברית הטקטית עם החרדים מאמצת את קו המחשבה שלהם בענייני דת ומדינה.
אם זה נשמע לכם מוכר, הטקסטים הללו אכן דומים מאוד לאלו שהשמיעו חברי תקווה חדשה וימינה לפני הבחירות האחרונות. ההבדל אחד: שיקלי הזמין את יואב קיש מהליכוד ואת שמחה רוטמן מהציונות הדתית לכנס הפוליטי הראשון שלו, כדי להבהיר שבכל תרחיש עתידי, ועם כל הביקורת שלו על נסיגת הימין מהליברליזם, הוא יישאר בגוש וייאבק מתוכו.
לפי זהות המשתתפים, על הבמה ובקהל, אפשר ללמוד מה סוג הרשימה ששיקלי מכוון אליה. פעילים מוכרים ומובילי דעת קהל כמו מאיר ליוש, בועז ביסמוט, גדי טאוב ושרה העצני־כהן השתתפו במושבים, שמהתוכן שלהם אפשר לזהות את הנושאים שבהם הוא מאגף את נתניהו מימין: המשילות בנגב ובגליל, המאבק על שטחי C, ובעיקר מערכת המשפט. שיקלי לא מסתיר את הביקורת שלו על נתניהו בתחומים האלה אחרי יותר מעשור בשלטון, אבל גם לא את ההתקרבות ביניהם בחודשים האחרונים.
מאז הבחירות, גוש הימין בראשות נתניהו – ובלי ימינה ותקווה חדשה – לא הגיע ל־61 מנדטים בשום סקר. זה לא קרה גם בארבע מערכות בחירות. אבל שיקלי מאמין שדווקא הוא יכול להרחיב את המחנה ולהחזיר קהלים שהתרחקו ממנו. גם נתניהו יודע זאת. בחודשים האחרונים יו"ר האופוזיציה עצמו נפגש עם פעילים בימין ובאגפים הליברליים של הציונות הדתית, ודן איתם בהקמת מסגרת דומה שתפנה לקהל ימני שלא מעוניין להצביע לליכוד. וכאן המלכוד: שיקלי ונתניהו יודעים שמפלגה כזאת היא אולי הסיכוי היחיד להשיג רוב קואליציוני עתידי, אבל כדי שהמהלך יצליח, עליהם לשמור מרחק זה מזה.
