האמירה "כוח, כבוד וכסף" מזוהה עם ח"כ מיקי זוהר מהליכוד, והפכה בינתיים למטבע לשון. אולי משום שמיקי זוהר אחראי לאמירה הזאת (ספק אם הייתה מעוררת אמוציות כאלה לו יצאה מפיו של חבר כנסת משמאל) ואולי כי היא אכן בעייתית, האמירה משקפת היטב את טבע האדם ומגלמת את רצונו הבסיסי בהישרדות.
ראש הממשלה נפתלי בנט גם הוא כזה. כסף כבר יש לו, ומהלכיו הפוליטיים – למשל עצם יומרתו לכהן כראש הממשלה עם שישה מנדטים בלבד, או ניסיון התיווך בין רוסיה לאוקראינה – מעידים שהוא משקיע כעת את זמנו ומאמציו בהשלמת שתי הכ"פים הנוספות: הכוח והכבוד.
אלמלא היה ראש ממשלה, הריקושטים של המרדף אחר הכוח והכבוד היו נותרים במרחב לא מזיק. כוח, כבוד וכסף עשויים להיות משאת נפשם של רבים. בארגונים רבים מתנהלים מאבקים על כוח וכבוד כדרך קבע; יריבויות פוליטיות מתחוללות סביבם, ואפילו בתוך משפחות מערכות יחסים נהרסות בגלל הכמיהה לכבוד או לכסף. זו ערגה אנושית, טבעית ואף הגיונית כשאתה אדם מן הרחוב, והלגלוג עליה מעיד על חוסר היכרות או הכרה במה שמכונה "טבע האדם". עם זאת, מנבחרי ציבור, בוודאי במערב, מצופה להתעלות מעל הדחף האנושי הזה ולהציב את טובת מדינתם בראש סדרי העדיפויות.
ההפך הוא הנכון לגבי העולם שאינו מערבי. למנהיגי איראן, רוסיה, סין ומדינות אחרות חשובים מאוד הכוח, הכבוד והכסף. הכוח עשוי להתגלם במשאבים או בהגמוניה צבאית, ובכל מקרה מבחינת המנהיגים הללו הוא ערך שאין לזלזל בו, ולנו אסור לזלזל בחשיבותו.
דווקא משום כך, תמוה כיצד ממשלת ישראל מרשה לעצמה לא לקחת ברצינות את הסכם הגרעין המתהווה בין איראן ובין המעצמות, ולדחוק אותו, לפחות למראית עין, למקום השלישי או הרביעי בסדר העדיפויות. במקום לנסוע לארה"ב ולהיפגש עם חברי קונגרס, אפילו כדי לאותת לציבור שזה אולי מעניין אותם, שני ראשי הממשלה של ישראל עוסקים בדברים אחרים: בנט מתווך בין רוסיה לאוקראינה, ושר החוץ יאיר לפיד נפגש עם המלך חוסיין ודן איתו בפתרון שתי המדינות. איש משני ראשי הממשלה אינו רואה באיראן איום חשוב דיו להתמקד בו, בשעה שעניינים חשובים פחות מוצבים במרכז הבמה.
סנגורי ראש הממשלה טוענים להגנתו שבתיווכו בין רוסיה לאוקראינה דואג בנט להבהיר את האינטרס הישראלי בהסכם המתהווה מול איראן. אלא שהמלחמה בין רוסיה לאוקראינה היא תוצר של השבועות האחרונים בלבד, ולא הייתה חלק מהתוכנית האסטרטגית למאבק בתוכנית הגרעין האיראנית. יתרה מכך, בנט עצמו הדגיש את תפקיד המתווך שלקח על עצמו במטרה להביא לסיום המלחמה אם רק תינתן לו האפשרות לעשות זאת. הוא לא טען שהעלה על ראש שמחתו במוסקבה את הנושא האיראני.
טענה נוספת של גורמים בממשלה היא שמי שבישל את המצב הנוכחי הוא ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו. כביכול נתניהו בנה על כך שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ ייבחר לכהונה שנייה ויתקוף באיראן, ולא לקח בחשבון הפסד רפובליקני; כך נתקענו במצב הנוכחי. אבל הממשלה הזו, בניגוד לקודמתה, מעדיפה מדיניות שלא כוללת הפתעות או הפרעות. פה לא יהיו נאומים בקונגרס ותדרוכים נגד הנשיא גם אם הסכם הגרעין ייתן לאיראן מה שהיא רוצה – כוח, כבוד וכסף (הסרת הסנקציות וחתימה על הסכם תזכה בוודאי את איראן בשלוש הכ"פים).
הבשורה הטובה היא שהכמיהה האישית של ראש הממשלה לכוח ולכבוד יכולה גם לשחק לטובתנו עם איראן. ראש ממשלה שייקח על עצמו את המשימה להוביל תקיפה צבאית באיראן עם קואליציה של מדינות ושחקנים אחרים יזכה בוודאי להרבה כוח ולהרבה כבוד. נתניהו חשב לעשות זאת, אבל מאיר דגן וגבי אשכנזי הוציאו לו את האוויר מהבלון בשל התנגדותם הפוליטית אליו. בנט אינו סובל מהתנגדות פוליטית במערכת הביטחון, ולכן דווקא פה יש לו יתרון על נתניהו. כשהוא מביט לאחור ורואה ראשי ממשלה שיזמו תקיפות צבאיות מהסוג הזה, בנט ודאי רואה שהן זיכו אותם בהרבה כוח וכבוד. ההיסטוריה הקצרה מעידה שאלו ערכים שחשובים לו, ואולי הפעם זה לטובת ישראל.
