כמו מעודד מהיציע או לכל היותר חבר כנסת מהשורה, ניסה ראש הממשלה נפתלי בנט לתמוך במדיניות שהתוותה שרת הפנים איילת שקד לכניסת אזרחים אוקראינים לישראל. המדיניות התמקדה בקליטת עולים יהודים, לצד כניסה מצומצמת יחסית של אוקראינים שאינם יהודים, בהבנה שמי שנכנסים לישראל עלולים להחליט להישאר כאן.
מול המתקפות הקשות שספגה שקד בתקשורת ובתוך הקואליציה, הסתפק בנט בהודעות אוהדות, עד שלבסוף בהיעדר תמיכה פוליטית נאלצה שרת הפנים להציג מתווה שיאפשר כניסה של אוקראינים רבים יותר. למרבה האבסורד, גם אחרי "עדכון" המתווה המשיך בנט לברך את שקד, וניסה לסייע בהסתרת הוויתור המי־יודע־כמה של אנשי ימינה. למרבה הצער, בהיעדר כוח פוליטי ממשי בממשלה ובקואליציה, ספק אם בנט היה יכול לעשות יותר מזה.
ההתמודדות מול הבאים מאוקראינה אינה הסוגיה היחידה שראש הממשלה אינו משפיע עליה. במשך השנים, בוודאי בתקופת נתניהו אבל גם לפני כן, החלטות שקשורות להתנהלות הצבא ומשרד הביטחון ביהודה ושומרון התקבלו תמיד רק באישור ראש הממשלה. זה גם היה בעבר ההסבר של בנט לכך שבכהונתו כשר הביטחון הוא לא פינה את חאן אל־אחמר. אלא שכעת, שר הביטחון בני גנץ מנהל מדיניות עצמאית הכוללת התנכלות לאנשי הישיבה בחומש, שימוש בתקנים שנועדו לאכיפה נגד בנייה פלסטינית לטובת אכיפה נגד יהודים, ועוד; אין ספק שבנט עצמו לא תומך בצעדים הללו, אבל הכוח להחליט לא נמצא בידיו.
גם בכל הקשור ליחסים בתוך הקואליציה, ההגה איננו בידיים של בנט. בימים אלו מתנהל משבר לא קטן בין אביגדור ליברמן ובין אנשי העבודה, מרצ וכחול לבן, בנוגע להורדת המכסים בתחום החקלאות, ששר האוצר הכריז עליה. גם כאן ברור לשני הצדדים שהכתובת לפתרון המשבר לא נמצאת בלשכת ראש הממשלה.
חולשתו של בנט אינה סוד. בסקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה בחודש פברואר, על השאלה "מי האיש החזק בממשלה" השיבו 39 אחוז כי הם לא רואים אדם כזה בממשלה הנוכחית. בקרב מי שחושבים שיש איש כזה, הדמות המובילה היא שר האוצר ליברמן, עם 18 אחוזים. במקום השני נמצא יו"ר רע"ם מנסור עבאס, עם 14 אחוזים. בנט נתפס כבעל הכוח רק בקרב 12 אחוזים מהנשאלים.
הסיבה לחולשתו של בנט לא קשורה בו וביכולותיו, אלא בהחלטות השגויות שקיבל. בכל פעם שבנט נשאל במסע הבחירות אם הוא רואה עצמו כמועמד לראשות הממשלה, התשובה הייתה שהדבר תלוי במספר המנדטים שיקבל. לבנט היה ברור שראש ממשלה עם מספר מנדטים חד־ספרתי, ואפילו דו־ספרתי נמוך, לא יוכל באמת להצליח לתפקיד כמנהיג המדינה. בנט ידע זאת, אך החליט משום מה להיכנס ללשכת ראש הממשלה בלי שום כוח ממשי בידיים. ראש ממשלה בתואר, לא בפועל.
בתקופת כהונתו של בנימין נתניהו כראש ממשלה, כל יוזמה ששר מסוים רצה לקדם במשרדו דרשה אישור מלשכת ראש הממשלה. בתקופת בנט, לעומת זאת, איש אינו מבקש רשות; וגם אם ראש הממשלה מתנגד מפורשות למהלך, לא פעם השר ימשיך בשלו. אפשר בהחלט לבקר את היעדר חופש הפעולה לשרים בתקופת נתניהו, אבל היעדר המשילות של בנט בלתי מתקבל על הדעת. ממשלה שכל אחד משריה עושה במשרדו ככל העולה על רוחו, ללא מדיניות אחידה, משמעותה שהמדינה לא תתקדם לשום מקום או תיקרע לגזרים, כמו עגלה שכל אחד מסוסיה מושך לכיוון שונה.
אחרי השבעתו של בנט לתפקיד ראש הממשלה, פרשנים רבים גרסו שזהו תקדים בעייתי, שהרי מכאן ואילך כל יו"ר סיעה שיצליח למצב את עצמו כלשון מאזניים ידרוש לכל הפחות את תפקיד ראש הממשלה החליפי. לנוכח מצבו של בנט, אפשר אולי לקוות שהפוליטיקאים שלנו יבינו שהלקח הפוך בדיוק. לשרים כמו ליברמן, גנץ ואפילו יפעת שאשא־ביטון יש היום יותר כוח מאשר לראש הממשלה. כניסה ללשכת ראש הממשלה כאשר המפלגה בראשותך מחזיקה מספר מנדטים נמוך והקואליציה שלך נשענת על כרעי תרנגולת, מעניקה אולי הרבה כבוד אבל מעט מאוד השפעה.
