המועצה האזורית שומרון פרסמה שלשום שבין הפליטים היהודים מאוקראינה שהתכוננו לעלייה לישראל בגבול פולין־אוקראינה, איתר ראש המועצה יוסי דגן גם את אביו של סגן גרמן רוז'קוב ז"ל, שנפל לפני כ־20 שנה בהיתקלות עם מחבלים בגבול הצפון. דגן הנרגש הבטיח שהמועצה תדאג לכל מחסורו של האב השכול. המועצה לא הזכירה שכאשר נהרג רוז'קוב, מדינת ישראל קברה אותו מחוץ לגדר בית העלמין הצבאי, משום שאמו לודמילה אינה יהודייה. השערורייה הצילה מן הבושה הזו לפחות את החללים הגויים הבאים אחריו; אלה נקברים מאז בחלקות הקבורה הכלליות, בהבדלה מסוימת משאר החללים.
המלחמה באוקראינה והאסון ההומניטרי שהיא מחוללת מציפים מחדש את השאלות הקשות של התייחסות מדינת ישראל כלפי לא־יהודים המידפקים על שעריה. עד עכשיו עלתה השאלה הזו לגבי פליטים שאין להם כל זיקה ליהדות. אבל אין ספק שבתוך זמן קצר היא תעלה במלוא העוצמה גם כלפי זכאי חוק השבות; בני משפחה של יהודים שההלכה אינה מכירה בהם כיהודים, אבל חוק השבות העניק להם את זכות העלייה מטעמים הומניטריים של איחוד משפחות. אפשר לסמוך על החרדים והחרד"לים שתכף יזעקו חמס על כך ש"לא מספיק שהגיעו לכאן עד עכשיו 400 אלף עולים לא יהודים, עכשיו עוד הולכים להגדיל בהרבה את המספר".
לשתי הדילמות מקור משותף: סירובו של עולם ההלכה, ובעקבותיו גם סירובה של המדינה, להכיר במשמעות השינויים האדירים במצב היהודי ב־250 השנים האחרונות – החילון מצד אחד, והקמת המדינה הריבונית מצד שני. החילון יצר מצב שבו לראשונה מאז ימי בית שני בוטלה החפיפה בין הזהות היהודית לשמירת מצוות (גם בימי בית ראשון, שכידוע היו מלאים בעבודת אלילים, לא התקיימה חפיפה כזו). משכך קרה, אין עוד זכות לתבוע מאדם המבקש להצטרף לעם היהודי לאמץ לעצמו זהות שאינה נדרשת ממי שמוכרים כיהודים מרגע לידתם. זה אמור להיות נכון גם בתפוצות, אבל בוודאי חייב להיות המצב במדינת ישראל, שקיבלה את זכות קיומה מן ההבטחה שתהיה בית לאומי לכלל בני העם היהודי, ולאו דווקא בהגדרה האורתודוקסית.
אילו זכינו, גם עולם ההלכה היה מאמץ הגדרה חדשה לזהות היהודית, שתפנים את השינוי ההיסטורי. אבל לשינויים בעולם ההלכה אחראים חכמי ההלכה. לכל אזרח, לעומת זאת, יש זכות לתבוע ממדינת היהודים שתהיה ביתם הלאומי של כלל היהודים; כל מי שסביבתם, אפילו הדתית, מכירה בהם בבירור כמי שחיים כיהודים. בשביל מדינת ישראל, קביעת הגדרה חדשה ל"מיהו יהודי", שתנסה לקלוע למבחנים החברתיים הקיימים בפועל בחברה הישראלית לגבי מושג היהודי, היא לא בגדר רשות אלא בגדר חובה.
השינוי הדרמטי השני, הזכות ההיסטורית לחיות במדינה יהודית ריבונית, אמור לחייב אותנו ליחס אחר גם כלפי הפליטים נטולי הזיקה ליהדות. כשם שהיות אדם ריבוני, שאינו תלוי בהוריו או בכל אפוטרופוס אחר, היא לא רק זכות אלא בעיקר מעמד שמקנה הרבה חובות ואחריות, כך גם הריבונות הלאומית. היא אינה רק הזכות "לעשות מה שבא לי", אלא בעיקר החובה לנהוג לפי הכללים והאחריות המקובלים במשפחת האומות, רצוי המתוקנות שבהן. ואם המדינות האלה נוהגות כיום לקלוט פליטים שאינם מבני עמם או תרבותם, גם מדינת היהודים צריכה להשתתף בכך. במדינתו של עם שרק לפני 80 שנה היה גדול הקובלים על סגירת השערים, עם שאמנת הפליטים של האו"ם נוצרה מלכתחילה בגלל אסונו הגדול (ויהודים היו גדולי הדוחפים לניסוחה וקבלתה), האחריות הזו כפולה ומכופלת.
כן, אנחנו היהודים רשאים ואף חייבים ללמוד מן השואה לקח כפול: להיות מוסריים, וגם להיות חזקים. להקים מדינה דמוקרטית, אבל גם יהודית. מותר לנו להגביל את קליטת הפליטים באופנים שלא יסכנו את זהותנו היהודית: אם במכסות שיתאימו לגודל המדינה, אם בערבויות שיבטיחו שהפליטים לא יישארו כאן מעבר לזמן הסכנה בארצם. אבל כשם שבשם הדאגה למוסריותה של המדינה אסור להזניח את הדאגה לדמותה היהודית, כך גם ההפך נכון: בשם הדאגה לזהותה היהודית של המדינה, אסור להזניח את דמותה המוסרית.
