שימוש בציטוטים ספרותיים אינו נפוץ בפסקי דין, אך גם אינו נדיר מאוד. מדי פעם אפשר למצוא שורה משיר מוכר או אמירה מספר קלאסי משובצות בפסק דין חשוב בבית המשפט העליון או בערכאות נמוכות יותר. אך ציטוט שיר בתוך החלטה בת שני עמודים בלבד, שעניינה צו ארעי, הוא נדיר שבנדירים ואולי אף חסר תקדים. שופטת המחוזי בתל־אביב מיכל אגמון־גונן שילבה השבוע עשר שורות תמימות מהשיר "פליטים. אנשים כלשהם" של המשוררת הפולנייה ויסלבה שימבורסקה, בתוך החלטה ראשונית, זמנית, שניתנה בערעור של מבקשת מקלט מאוקראינה על מניעת כניסתה לישראל. האישה שהתה בישראל בעבר במשך כמה שנים באופן בלתי חוקי, וכעת ביקשה להיכנס שוב ארצה, תחת שם אחר מזה שנשאה בפעם הקודמת. ברשות האוכלוסין חששו באופן טבעי שאין זו בקשת מקלט כנה אלא ניסיון מחודש להשתקעות בישראל.
עצם מתן צו הארעי, עד לקבלת תגובת המדינה לערעור, סביר בהחלט. אם קיימת לאדם זכות לערער על החלטתה של הרשות, ראוי לא לגרש אותו לפני שתתקבל החלטה זריזה בערעורו. אך השופטת לא הסתפקה בהוצאת הצו, ובחרה להפוך את ההחלטה הטכנית למניפסט. במקום למקד את החלטתה בעניינה של המערערת, בחרה השופטת אגמון־גונן להמליץ לרשויות לשנות לחלוטין את מדיניות קליטת מבקשי המקלט מאוקראינה בישראל. "אני סבורה כי לעת הזו יש להמתין ולאפשר למבקשת ולשכמותה להישאר בישראל. ראוי שמדינת ישראל תשאיר את המבקשת ושכמותה 'בחיים כלשהם', כלשון המשוררת, עד לשוך הקרבות, שעדיין מתנהלים והופכים קשים ומרים מיום ליום. לעת הזו נדרשת חמלה. חמלה אנושית" – נזפה השופטת במקבלי ההחלטות.
רגישותה האנושית של אגמון־גונן הייתה נוגעת ללב אלמלא התאפיינה בבלבול עמוק. מדיניות ההגירה של מדינת ישראל צריכה להיקבע בידי מי שהציבור הפקיד אותו על המשימה, כלומר נבחרי הציבור. רק אצלם נפגשות הסמכות והאחריות. נבחר ציבור שינקוט במדיניות כושלת ייאלץ להתמודד עם תוצאות החלטותיו בשטח או בקלפי, בשעה שהשופט, הנותר מסוגר באולמו, לא פוגש בתוצאות המדיניות שהוא מבקש להכתיב. לשופט אין שום יתרון בגיבוש מדיניות ההגירה של ישראל על פני כל אזרח אחר, ודעתו בשאלה מה ראוי שתעשינה הרשויות עם מבקשי המקלט מאוקראינה אינה חשובה מדעתכם או מדעתי. אלא שמאמר הדעה שחיברה השופטת מודפס על נייר רשמי של מדינת ישראל שסמל המדינה מתנוסס בראשו, ולכן על שרת הפנים איילת שקד מוטלת המשימה להבהיר, גם לשופטת, שקביעת המדיניות, להבדיל מדיון בעניינו של אדם כזה או אחר, מסורה רק בידיה, ולא בידי שום שופטת, משכילה ויודעת ספר ככל שתהיה.
איפול אפידמיולוגי
לא חלפו ימים רבים מאז דעיכת הגל החמישי של הקורונה, וניצני הגל הבא כבר מבצבצים בשטח. מקדם ההדבקה בקורונה, ה־R המפורסם, עולה בעקביות זה שבועיים. בקרוב מאוד הוא יהיה גדול מ־1, ובכך ישקף מגפה בהתפרצות. האם זהו גל שישי, או אולי "רק" חלקו השני של הגל החמישי, שלא דעך מעולם? בין כך ובין כך זו התפתחות מדאיגה הדורשת היערכות מיידית במערכת הבריאות ובמערכות הממשלה האחרות העוסקות בהתמודדות עם המגפה, ובמיוחד בהסברה לציבור.
בחודשיים האחרונים אימצה ממשלת ישראל מדיניות שתמציתה שתי מילים: תמה הקורונה. כמעט כל המגבלות שהוטלו על אזרחי ישראל בעקבות הקורונה בוטלו, מלבד החובה לעטות מסכות בחללים סגורים והגבלות מינוריות על הנוחתים בארץ. החובה להציג תו ירוק בוטלה אף היא ברוב המקומות, ובמקביל קיבלו מרבית האוחזים בתו הארכה אוטומטית. גם הנחיות הבידוד רוככו מאוד, ובפועל איש אינו אוכף את חובת הבידוד על מי שאינו חולה מאומת. אך הקורונה, מגפה מרושעת, מסרבת להיעלם מן העולם, למרות ריכוז המאמץ האנושי חסר התקדים במטרה להכריע אותה. משמעותו של גל הקורונה החדש העומד בפתח פשוטה ועגומה: מחלקות קורונה עמוסות לעייפה, צוותי רפואה וסיעוד על סף קריסה, ונפטרים רבים. אם לא יתחולל נס והקורונה תשנה באופן מפתיע את אופייה, התחזית הזו תתממש באורח כמעט בלתי נמנע.
על אף הגל שבפתח והתוצאות הקשות שעלולות להיות לו, ממשלת ישראל בחרה בשתיקה. איש מקרב ראשי הממשלה, שר הבריאות והפקידים הבכירים במשרד הבריאות לא טרח עד כה להסביר לאזרחים את המצב לאשורו. איש מהם לא התייצב בפני אזרחי ישראל בשעה שמונה בערב או בכל שעה אחרת, סיפר להם כיצד הממשלה נערכת להתפרצות המחודשת של התחלואה והסביר מה היא מצפה מהם. הודעות הדוברות של משרד הבריאות, שמזכירות לכולנו להמשיך לעטות מסכות, לא יכולות להחליף מסירת מידע מעודכן לציבור מפי בכירי המערכת.
ייתכן שגם בדרגים הגבוהים ביותר מעדיפים להדחיק את המציאות, אך גם אם נתעלם הבעיה לא תיעלם. כרגע הנתונים אינם מעוררי בהלה, אך דווקא לכן זהו הזמן לפעול, לפני שהמצב יוצא משליטה.
כסיף – רעיון רע
ראש הממשלה נפתלי בנט ושר האוצר אביגדור ליברמן השתבחו השבוע בהחלטת הממשלה לאשר את הקמתה של העיר החדשה כסיף שבנגב, המתוכננת למגזר החרדי. "הממשלה שלנו אישרה הקמת עיר חרדית חדשה בנגב – כסיף שמה. משך שנים לא הוקמה עיר חרדית, והצורך לדיור הוא עצום", צייץ בנט מיד לאחר האישור, "גם ציונות באמצעות יישוב הנגב. גם דאגה לדיור. גם פרנסה לרבבות אנשים. דברים זזים בישראל".
ליברמן הבהיר שדגם העיר החרדית הנפרדת הוא המועדף עליו, ולא החמיץ הזדמנות לסנוט בפוליטיקאים החרדים, בני בריתו עד לפני שנים ספורות. בפתח ישיבת סיעת ישראל ביתנו טען ליברמן שכניסה של קהילה חרדית גדולה לעיר כמו ערד גוררת פגיעה במרקם החיים: "זה מיותר לגמרי. הקמת היישוב כסיף היא צעד נכון יותר מלהקים שכונות חרדיות, כמו שרצו ליצמן ודרעי, ולהשתלט על ערים. יהיה להם אזור תעסוקה ונשתדל להפנות לשם מפעלים ויזמים".
אך האם העיר המיועדת כסיף היא המענה הנכון למצוקת הדיור במגזר החרדי? ספק רב. אכן, כניסה של ציבור חרדי לערים "רגילות" היא אירוע מורכב לכל הצדדים. אורח החיים החרדי ואופיין של חלק מהקהילות מציב אתגרים בפני החיים במרחב משותף. העימות שאזכר ליברמן, בין חסידי גור בערד לקהילות אחרות בעיר, הוא טיפוסי. די אם נזכיר בהקשר הזה את מלחמות השבת באשדוד – שליברמן ומפלגתו ניצלו היטב לרווח פוליטי – ואת המאבקים הבלתי פוסקים בשכונות מסוימות בירושלים, דוגמת קריית היובל וקריית מנחם. אך בסופו של דבר החיים במרחב העירוני המשותף טומנים בחובם גם סיכוי להידברות ישירה וליצירת הסכמות, שמתאפשר פחות ברמה הארצית. ההיפרדות המוחלטת שליברמן חולם עליה היא בשורה רעה לחברה הישראלית.
אך גם אם נקבל את גישת ההפרדה של ליברמן, הקמת עיר חרדית חדשה דווקא בנגב היא שגיאה קשה. הערים החרדיות כיום מצליחות להתקיים לא מעט בזכות קרבתן למרכזי מסחר ותעסוקה בסביבתן. הנגב, לעומת זאת, סובל כבר היום מעוני ומהזנחה. הבאת אוכלוסייה חלשה מבחינה חברתית־כלכלית דווקא לנגב תחליש עוד יותר את מי שיגיעו לכסיף ואת הנגב כולו. ליברמן אומנם יכול להבטיח להקים אזור תעסוקה בעיר החדשה, אך אין כל סיבה להניח שההצלחה של המהלך תהיה גדולה מזו של מהלכים דומים שראינו בפריפריה הדרומית. במצבו הנוכחי של המגזר החרדי, הקמת עיר חרדית בנגב היא רעיון רע, אלא אם כן מטרתה להגביר את העוני ואת הנחשלות במגזר.
(עוד על הקמת כסיף – אלישיב רייכנר, יומן)
