"כמה דיוויזיות יש לאפיפיור?", כך שאל יוזף סטלין את שר החוץ של צרפת בתגובה לבקשתו שיקל את הלחץ מהקתולים בבריה"מ, מה שיעזור לצרפת אצל האפיפיור. ייתכן שעל הציטוט הזה מבוססת האמירה שנשמעת בדרך כלל מכיוון מערכת המשפט, שלבית המשפט אין גייסות, ולכן חובה על כל מצדדי שלטון החוק להיחלץ להגנתו.
אם נלך אחורה בזמן, נגלה שהיו תקופות שבהן לאפיפיורים אמנם לא היו גייסות אבל הם התנהגו כאילו כוח צבאי אדיר סר למרותם. הם התערבו במינוי שליטים ואף ציוו להדיחם; הם שלחו מכתבי תוכחה למלכים החזקים ביותר, שכללו איומים אם לא יישמעו להם; הם שימשו בוררים בין ממלכות יריבות ואפילו יזמו מסעות מלחמה גדולים, דוגמת מסעי הצלב. את כל אלה הם עשו על בסיס תפיסת "מלוא הסמכות האפוסטולית", שגרסה שהאפיפיור עליון על כל השליטים עלי אדמות בכל עניין, ומכוח הפחד של ההמונים מעוצמתם הרוחנית.
גם בית המשפט שלנו, חסר הגייסות, התנהל בעשורים האחרונים כאילו הוא עומד בראש המפלגה הגדולה ביותר בישראל. את הביסוס האידיאולוגי הוא שאב מתפיסה דומה לזו של האפיפיורים, שגורסת "מלוא כל הארץ משפט". את הכוח הוא שאב ממערכות שנשלטו בידי המחנה הליברלי, שחלקן צברו כוח רב: התקשורת, שהפילה את חיתתה על פוליטיקאים; ומערכת אכיפת החוק, שפוליטיקאים בעלי תפיסה שמרנית חששו שתיטפל להם אם יפעלו להחלשת בית המשפט.
הפחד הזה הוא כנראה ההסבר היחיד לקושי הגדול להעביר את חוק פסקת ההתגברות בכנסת. הרי ברור שתומך בו חלק גדול מהציבור הימני שעומד מאחורי הקואליציה. גם מקרב הציבור שאינו תומך, רק מעטים ימסרו את נפשם כדי לצאת לרחובות למאבק מתמשך נגד החוק. בשורות הקואליציה יש הבנה מקיר לקיר שהמצב הנוכחי לא יכול להימשך. הבעיה מתרכזת במפלגת כולנו, שהעומד בראשה אמנם לא גדל בתוכנית המשפטנים של הקרן החדשה לישראל, אבל בתחילת הקדנציה הכריז על עצמו כמגן של בית המשפט העליון כדי לזכות בתמיכתם של הגופים הליברליים רבי הכוח.
היום יש פחות הצדקה לפחד. ההרכב האנושי בתקשורת כבר החל להשתנות וכוחה ירד, מסיבות שונות. בפרקליטות, שפוליטיקאים פחדו ממנה בעבר, כבר לא קשה להשיג מניין לתפילת מנחה, ואחרי חשיפת התיקים שתפרו בעבר לפוליטיקאים סוררים, פרקליטים יחשבו שבע פעמים לפני שיחזרו על האקט הזה לצורך אילוף הסוררים. יתרה מזו, כמו בכיתה מורדת בבית ספר או במאבק עובדים, מי שבעיקר צריכים לפחד הם מארגני המרד. במקרה הזה, המארגנים נפתלי בנט, אילת שקד ויריב לוין כבר מזמן לא פוחדים. משאר חברי הכנסת מצופה רק להצטרף אליהם בלחיצת כפתור ההצבעה. אין סיבה לחשוב שהתקשורת תצא למסע נקמה בכל חבר כנסת שרק יתמוך בחוק מהשורות האחוריות. מתברר אפוא שנדרש זמן רב כדי שיתפוגג הפחד מפני מערכות רבות עוצמה.
התיאור הזה של הקושי להעביר את חוק ההתגברות נראה אולי מוגזם. אבל יש לזכור שהחוק מטפל רק בפינה קטנה בביצה שבה שקעה המדינה בעקבות המהפכה החוקתית של אהרן ברק. כדי לתקן את המעוות נדרשת עוד עבודה רבה. רוב המקלות שתוקע בית המשפט בגלגלי המערכת הפוליטית קשורים בכלל ליחסיו עם הרשות המבצעת, כלומר לעתירות שבהן הוא מונע מהממשלה לנקוט צעדים אופרטיביים. העיוות הגדול ביותר הוא בכך שאלה שהמשפט הוא אומנותם מקבלים החלטות על בסיס שיקולים שכלל אינם משפטיים: סבירות או מידתיות הן שיקולים המבוססים על היגיון אישי או תחושת בטן.
ועוד לא דיברנו על ביטול זכות העמידה, שהפכה את בית המשפט לפוסק העליון שכל אדם או עמותה יכולים לפנות אליו בכל דבר ועניין, קטן כגדול. כעת תארו לכם הצעת חוק שכוללת את כל המרכיבים האלה, או לחלופין דורשת מבג"ץ רוב מוחלט של חבריו כדי לפסול חוקים. תסריטים כאלה נראים היום דמיוניים. אף אחד לא מאמין שהם יכולים להתממש בסיטואציה הנוכחית.
התרומה הקטנה של החוק לרפורמה הנדרשת ביחסים בין הרשויות מציבה דילמה באשר לתועלת שבו, ולצורך להיאבק למענו. האם זהו צעד קטן בכיוון הנכון, תחילתו של תהליך שילך ויתעצם בשנים הבאות תחת ממשלות עתידיות? ואולי הוא רק יעכב או אפילו יסכל תהליך כזה שייתקע באמצע הדרך, מכיוון שתיווצר התחושה שהחוק פתר את הבעיה ואין צורך להמשיך ולטפל בה? יש אפילו מי שסבורים שהחוק יזיק יותר משיועיל; שבעקבות החוק יאבדו השופטים רסן ויפסלו חוקים מדי שבוע, בתואנה שלכנסת יש כלי התגברות, אך מנגד הכנסת תהסס להשתמש בכלי ה"דרקוני" או תתקשה לגייס את הרוב הנדרש בתדירות המתאימה.
דילמה דומה עמדה בפני ראשי היישוב העברי כשהתקבלה החלטת החלוקה, שהותירה רק שטח קטן של ארץ ישראל בתחומי המדינה היהודית. האם לקבל את ההצעה בתקווה שבעתיד תתרחב המדינה, או לדחות אותה כדי להיאבק למען מדינה משופרת בגבולות בני הגנה? השיקול שעמד לנגד עיניהם של דוד בן־גוריון וחבריו היה שבשעת חירום כזו, שבה מיליוני יהודים, אודים מוצלים מאש, מחפשים בית, אין להם זכות לוותר גם על בית קטן ורעוע כמו זה שהציעו אומות העולם. בסוגיית פסקת ההתגברות, למרות העיוות הגדול שאנחנו נמצאים בו, אין זו שעת חירום. במקרה הזה הדילמה קשה יותר.
