"החלק בימין הישראלי שהעריץ את פוטין חייב להודות בטעותו", כתב ארי שביט בטורו השבועי. אך אני מעריך שלמרות הניסיון העיתונאי והציבורי רב השנים של שביט פגשתי בימי חיי יותר אנשי ימין ממנו, ומעולם לא שמעתי איש מהם מעריץ את פוטין.
"ישראלים רבים שהתרחקו נפשית מהערכים הפרוגרסיביים… נשאו עיניים למוסקבה", הוסיף שביט בטור, ששיקף היטב נקודת מבט נפוצה לשמאל. אך כדי להבין עד כמה המחשבה שמי שמתנגד לפרוגרסיה יפנה למוסקבה משוללת היגיון, ניתן לעיין בדברים שכתב פול ג'ונסון על ממדי העריצות לסטלין במערב: "כשם ששקיעת הנצרות יצרה את הקנאי הפוליטי – ואת פשעיו – כך הותירה התפוגגות האמונה הדתית במוחות המשכילים המערביים חלל ריק שנמלא על נקלה באמונת שווא חילונית". רוצה לומר שהמגמות הפרוגרסיביות השוטפות את המערב הן תוצאה מהייאוש והאכזבה מהקומוניזם, שהוא תוצאה מהאכזבה מהנצרות. אם בשמאל כבר הפסיקו לזמזם, פָּנֵינוּ אֶל הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה,
דַּרְכֵּנוּ שׁוּב פּוֹנָה מִזְרָחָה, איך אפשר לחשוב שדוקא הימין יחדש ימיו של השיר הזה.
הסגידה של השמאל במשך שנים לעריצים כסטלין, מאו וצ'ה גווארה, שיבשה אצלו את היכולת להבחין בין הערצה להערכה שאכן קיימת בימין לפוטין. הערכה זו נובעת מכך שפוטין אפשר לישראל לנהל מערכה חסרת תקדים בסוריה נגד ההתעצמות האיראנית. אם מוסיפים לכך את העובדה שפוטין לא מביע בפומבי אמירות אנטישמיות, אז יש כאן כבר בעיה קשה. אין מדובר בחתן פרס נובל כמו יאסר ערפאת או אנואר סאדאת, שפרסם מכתב הערצה להיטלר ב־1953. לא, אין כאן טעות בשנה.
מאחר שהשמאל נעזר בממשלות זרות בכדי להחליף ראש ממשלה, אין להוציא מכלל אפשרות שהוא יאשים את נתניהו על כך שבמשך 12 שנים לא עשה דבר בשביל להדיח את פוטין. וכך, במקום שנמצא לנו אנטישמי חביב, נתקענו עם כמעט פילושמי להכעיס.
מה שעולה מהטענה הרווחת בשמאל לפיה בימין יש לפוטין מעריצים, הוא הכרת דפוס הפעולה של השמאל בכל תחום. כאשר הוא מזהה אפשרות להכפיש את הימין הוא מתנפל עליה וממצה אותה עד תום, ואין זה משנה אם פעם הוא האמין במה שעכשיו נראה בעיניו פסול. השמאל סוגד למישהו או למשהו עד שיורדת הוראה מגבוה לשנות כיוון.
כך למשל תיאר צ'רצ'יל את פעולת הקומוניסטים בצרפת בראשית מלחמת העולם השנייה בכרך "חשרת סופה": "מרגע שעשה סטלין הסכם עם היטלר נרמזו הקומוניסטים בצרפת ממוסקבה והוקיעו את המלחמה בחינת, 'פשע אימפריאליסטי ורכושני נגד הדמוקרטיה'. הם עשו ככל יכולתם לחתור תחת המוראל בצבא ולשבש את הייצור בסדנה [נשק]. המוראל של צרפת, של חייליה ועמה כאחד, ירוּד היה עתה בחודש מאי במידה ניכרת יותר מאשר בפרוץ המלחמה". כמובן שכל הסבוטאז' הזה נפסק באחת עם פלישתה של גרמניה לברית המועצות במבצע ברברוסה שנה לאחר מכן. או אז נקראה תנועת המרי הצרפתית למסור את נפשה נגד הגרמנים.
הדוגמה הבולטת ביותר הנוגעת לישראל היא תגובת ההלם של הפק"פ, התנועה הקומוניסטית בארץ ישראל, לנאום "הציוני" שנשא נציג בריה"מ לאו"ם אנדריי גרומיקו. הפק"פ שפעלה בכל כוחה נגד הציונות והקמת המדינה שינתה ברגע אחד את משנתה האנטי־ציונית שבה דגלה במשך דור. בהמשך חזרה המפלגה הקומוניסטית לסורה, בהתאם להוראות שהועברו מהקרמלין.
את המשחק האכזרי במוחם של המעריצים היטיב לבטא נתן אלתרמן ב"טור השביעי" שפרסם לאחר שהתברר כי הרופאים היהודים, שהוצאו להורג במשפט הרופאים בינואר 53', היו נקיים. וּפֶתַע מִתְהַפֶּכֶת חֶרֶב הַמִּשְׁפָּט/ וּבִמְדִינָה שֶׁבָּהּ הַדְּרוֹר הוּא חֹק עַל לוּחַ/ הַכֹּל פּוֹנִים אָחוֹר בְּאֶמְצַע הַמִשְׁעָט/ וְשׁוּב שׁוֹלְחִים לָשׁוֹן לִתְפֹּס לְאָן הָרוּחַ…
החסידים השוטים של סטלין בישראל הסבירו ש"המהפכה אינה מצעד כלולות. היא אכזרית, היא חשדנית, היא מפילה קרבנות, – ביניהם גם חפים מפשע". על כך כתב אלתרמן. כֵּן, רָאוּי לְקִנְאָה זֶה הַכֹּשֶׁר לִדְהֹר/ …/ בְּעֵינַיִם כָּל כָּךְ עֲצוּמוֹת-אֶל הָאוֹר…
שכתוב ההיסטוריה שנמשך מצד השמאל מעלה תהייה: האם השמאל, כפי שמשתקף ממאמרו של ארי שביט, עדיין מקבל הנחיות מגבוה מה לחשוב, או שזה מנגנון טייס אוטומטי שמנסה לשמור על תפיסת עולם מוכרת שמכזיבה פעם אחר פעם.
