יש לי ולחברות שלי מופע שנקרא "דברי אישה". חלק ניכר מהטקסטים, נכתבו על ידי בימים לא פשוטים ובמה שנקרא "זמן אמת". על רטוב. אחת מהסצנות האלה, היא סצנה שנקראת "הבלון".
הגירושין
הגירושין שלי הצליחו להפתיע אותי.
חשבתי לתומי שכל עוד אני אמשיך להיות האישה שחשבתי שהוא צריך, אז הכול יהיה בסדר. הוא יהיה מאושר כי תהיה לו האישה שאני חושבת שהוא חושב שהוא צריך ואז נישאר יחד. לא היה דבר שהפחיד אותי יותר מהאפשרות שהילדים שלי יגדלו ללא אבא.
האובדן
ההתבגרות ללא אב הייתה הטריגר לאובדן ההבנה של מקומי בעולם. איבדתי את האדמה שלי וכל הזמן חיפשתי אדמות אחרות לדרוך בהן, להיות בהן, להשתייך אליהן. זה הוביל לכך שכבר לא הרגשתי את ערכי כערך מוחלט שמתקיים בכל מצב ובכל מקום, אלא הרגשתי חסרת ערך כל כך שרק אם מישהו אחר העריך אותי, הצלחתי להרגיש ראויה לערך כלשהו.
ככה מצאתי את עצמי מנסה לרצות כמה שיותר אנשים כי הערך שלי והראויות שלי, היו תלויים בהם תלות בלתי נסבלת.
הדבר הזה הוביל לבסוף לפגיעה מינית שאני סוחבת את רשמיה עד היום. הדבר הזה הוביל אותי להינשא לאדם הראשון שהציע לי נישואין. הייתי בהלם מהעובדה שמישהו רוצה אותי. הסיכוי שתיפול בחלקי הזכות הזאת שוב, היה אפסי לדעתי. ניצלתי את זה. שכנעתי את עצמי שאני מאושרת מהנישואין במקום להבין שאני מאושרת מכך שמישהו רואה בי משהו טוב שאני מתקשה להאמין שקיים בי.
הפחד
הפחד שנהיה לבד. הפחד שלא יאהבו אותנו. הפחד שילכו מאיתנו. הפחד שאולי נצטרך להודות בקול רם – אין לי ערך כלל. הנה. עובדה שעזבו אותי. אין לי זכות קיום. הפחד הזה גרם לי לנפח את הבלון ההוא. דחסתי לתוכו עוד ועוד אויר, שיהיה מאושר. שישמח.
והדבר המעניין הוא שאת מנפחת את הבלון הזה ואת שמחה על זה שהבלון מנופח כי זה גדול ומלא, אבל את לא שמה לב שמרוב שניפחת אותו – את מבינה שהוא הולך להתפוצץ בכל רגע, וחוץ מזה, נגמר לך החמצן.
הפיצוץ
ואז הגרוש שלי הלך.
הבלון התפוצץ.
האומץ
הבלון התפוצץ ואני שחשבתי שלא יהיה לי יותר דבר בעולם, חיכיתי להתמוטטות, לאובדן, להרס הנורא. אבל הם בוששו להגיע. חזרתי מהעבודה הביתה ופתאום גיליתי שאני חופשיה. על הרצפה, בפינה ליד היד הקיר, מאחורי הספה, שכב בלון קטן, מקומט ובלתי מורגש כמעט.
לראשונה בחיי הייתי חופשיה להיות כלום, להסתכל על עצמי ולהגיד בקול רם "אחותי, זה לא מעניין אף אחד בעולם כולו מי את ומה את. תהיי מה שבא לך".
האוויר חזר לריאות שלי. פרידה תמיד על הפרק. הדרך שלי היום לא לנפח בלונים יותר, היא לדעת שפרידה תמיד על הפרק. האופציה תמיד על השולחן. לא כי אני רוצה להיפרד. להפך. כי אני לא רוצה להיפרד.
הבלונים הכי מנופחים והכי מסוכנים מתנפחים כשיש פחד לא הגיוני שזה ייגמר. אני לא רוצה לנפח יותר בלונים. לא רוצה שנישאר יחד רק כי מפחיד ללכת.
רוצה כי אני רוצה להיות יחד כל יום מחדש.
