האובססיה של זלנסקי לישראל מעוררת תמיהה. כלל לא בטוח שהנשיא היהודי הנמרץ של אוקראינה משקיע את אותה אנרגיה שהוא משקיע בישראל גם אצל מדינות וגורמים חשובים ממנה. הנאום אתמול (א') בפני חברי הכנסת בפורום המאולתר, היה רק שיא של מאמץ מתמשך שקדמו לו מאמצים נוספים של זלנסקי להכניס את ישראל עמוק למיטת החולי של אוקראינה.
זלנסקי הוא יהודי במוצאו ואפשר כמובן להשתמש בהבנה הזו כדי להסביר את האובססיה לישראל אבל זה לא ממש מספר את מלוא הסיפור. הרושם הוא כי המאמץ בכיוונה של ציון מעיד יותר על המעמד שמייחס הנשיא הנצור לישראל, ובכלל על הפוזיציה הבינלאומית שזו נהנית ממנה בשנים האחרונות.
אבל הנקודה החשובה הזו אינה מטשטשת את העובדה כי זלנסקי שהוא בשר מבשרה של הפוליטיקה החדשה, שאת מאפייניה אנחנו מזהים גם אצל חלק ממנהיגינו בבית, קצת מגזים. אפשר לומר שהוא משחק בסרט שאולי בסיומו הוא יקבל מחיאות כפיים מקהל המעריצים החופשיים, אבל די ברור כיצד הוא יסתיים עבור אזרחי אוקראינה.
דבר מה בתפיסת המציאות קצת השתבש אצל הנשיא האוקראיני. מדובר באותו אלמנט שמנע ממנו לראות כיצד הדוב הרוסי אוסף כעסים ביחס למדיניותו כלפי המערב. אותו משהו שמנע ממנו להבין כי פוטין רציני בכוונותיו לגבי אוקראינה ועלול לפלוש אליה. ובנוסף, זה אותו הדבר שמונע ממנו כרגע לצאת מתפקיד הילד ההולנדי שמניח את אצבע ידו בתוך חור הדימוי של העולם המערבי החופשי והנאור.
בתוך פוליטיקת הפוסט מודרנה הזו, שמתמסרת לדימויים מופשטים, מונח יסוד עמוק המשבש את יכולת קריאת המציאות ומביאה את המעורבים בה למחוזות קצה מופרכים. אתמול זה קרה לזלנסקי בנאום התוקפני שלו בפני חברי הכנסת. זאת כאשר המשיך לעצב את הקונסטרוקציה ההיסטורית החביבה עליו שיוצרת זיקה בין שואת יהודי אירופה לבין גורל אזרחי אוקראינה.
פשטנות ושטחיות הן אמנם נכס צאן ברזל של מנהיגים ופוליטיקאים אבל אצל הנשיא האוקראיני זה מתנקז לאסטרטגיה שהיא על גבול הסהרורית. כזו שלא רק מנותקת מהמציאות אלא יש בה פוטנציאל להפוך אותה להרבה יותר קשה עבור העולם כולו. שכן זלנסקי לא ינצח את פוטין. לפחות לא במציאות של דם, אדמה וברזל. זה די ברור ולא משנה כמה יפמפמו במערב ובכלי התקשורת שלנו את תזת תקיעות הצבא הרוסי ואת פרדיגמת "ששת הימים", שלא בטוח שהייתה אבל קרסה.
המתחולל בשבועות האחרונים על אדמת אוקראינה זה באמת, לפי לשון הילדים, "לא כוחות" ועכשיו השאלה היחידה התלויה באוויר היא כמה. קרי – כמה ממדי החורבן וההרס יהיו גדולים ביום שאחרי סיום הכתישה, כי צריך להבין שזו כנראה התכלית האופרטיבית הרוסית. לא כיבושה המלא של אוקראינה שיחייב את הרוסים לנהל עשרות מיליוני אזרחים, אלא שחיקתה. אם לשפוט לפי ההיסטוריה שרבים מתעלמים מנוכחותה גם בהווה, אז לרוסים יש ניסיון לא מבוטל במלחמות התשה ארוכות ומתמשכות.
סביר בהחלט להניח כי ביום שאחרי הפסקת האש וההפסד האוקראיני הנשיא זלנסקי יתהדר בניצחון ענק. ניצחון הרוח. ככה זה שהדימוי גובר על המציאות. שחור, עם קצת מעוף, יכול להפוך ללבן, ולבן עם קצת דמיון יכול להיראות כשחור. בעידן הפוסט אפשר לעשות הכל. ניצחון או הפסד הם שאלה של הגדרה או סיפור שאנחנו יכולים לספר לעצמנו ולסביבתנו.
ובכל זאת, עבור מיליוני אזרחים התוצאה של המלחמה תהיה אמיתית ולא מופשטת. את זה צריכה המנהיגות הישראלית להבין ולא להיגרר אחר מכלול הדימויים הכוזבים של המנהיג האוקראיני. הרושם הוא כי בינתיים בירושלים מבינים היטב את ההבדל בין פנטזיות לבין מציאות, מה שמאפשר לייצר מדיניות מורכבת שיש בה סעד אזרחי והומניטרי לאוקראינים תוך שימור העורף האסטרטגי מול רוסיה.
אמנם, זה נראה קר ומנוכר אבל האין זה הלקח הגדול של היהודים מהשואה אשר לימדה אותנו שני דברים לכאורה הפוכים בטיבם. מצד אחד את כוחה של חמלה ורחמנות כלל אנושית ומצד שני את הצורך להיות גם חזקים ובעיקר ריאליסטים עבור עצמנו.
