לקריאת הפרקים הקודמים:
כל הדרך חזרה הם שתקו בזעף, וביניהם רחפה ילדה קטנה שקשרה את עצמה היטב בחגורת הבטיחות כי אם היא לא הייתה חגורה היא הייתה מתעופפת באוטו, וזה הרי לא נעים.
מה שדניאל רצה – מעבר לקפה של בוקר, שעדיין לא נשתה ולכן רבץ באחורי התודעה של דניאל ומדי פעם הזכיר לו שיש משהו שהיה צריך לקרות הבוקר ועדיין לא נעשה – מה שדניאל רצה הייתה שגרה, וליתר דיוק – ללכת לקפה של חדווה, שנמצא בשכונה ליד, שבע וחצי דקות הליכה, ולהתיישב לפגישת עבודה עם גיא, שזה המקום האהוב עליו לפגישות עבודה. זו הייתה פגישה חשובה. הם היו אמורים לדבר על התיק של רלקי – תיק שדניאל עבד עליו בחצי השנה האחרונה, והפגישה אמורה הייתה לפתוח לו פתח לקידום, למענק, אולי לבונוס. סיכוי סביר, אפילו סיכוי טוב, שלא תהיה לו הזדמנות כזו בקרוב. זו הסיבה שהוא הספיק לשים את אוריה במעון לפני שהכל התחיל, וזו גם הייתה הסיבה שבגללה, הדבר הראשון שאמר כשראה את רוני מרחפת היה 'אוקיי, היא נראית בסדר, אני אקפיץ אותה לגן ואמשיך משם לקפה'.
זה לא היה אנושי. הוא הבין את זה. הסכים עם יפעת. בהחלט. אבל מה אפשר היה לעשות? מי בכלל יודע למה ילדה קטנה קצת מרחפת? הטרידה אותו גם השאלה איך בעצם היא הולכת בלי חיכוך, ומה מונע ממנה להמריא לשמיים אם הכבידה לא משפיעה עליה, אבל הטרידה אותו יותר התחושה שיפעת כועסת עליו, ועוד יותר הטרידה אותו הידיעה שאין מה לעשות. זו הסיטואציה. אף אחד בעולם לא ריחף ככה אף פעם. אז מה, יקפצו לרופאת ילדים שהמקסימום שהיא יודעת זה להגיד 'זה ויראלי'? ברור שהיא לא יודעת יותר מהם. היא באמת לא ידעה. והוא סתם הודיע לגיא שלא יגיע בסוף ("אתה יודע שזה לבטל, לא לדחות, כן?" אמר גיא. מה יכול היה להגיד?), והם סתם בזבזו שעה וחצי בבוקר.
אף אחד בעולם לא יודע, אין מה לעשות.
יפעת לא הסכימה איתו, כמובן. לפעמים הוא חשב שיפעת מסכימה או לא מסכימה איתו על דברים רק כדי להציג דעה נגדית, שלא יווצר הרושם שהיא נגררת אחריו ולא פעילה. הוא הבין את הסנטימנט, אבל בחייך. מה הרופאה יכולה להגיד לך? הוא כעס. היא כעסה חזרה. למעשה, היא כעסה עוד מאתמול, מהרגע שבו נרדם ורוני קשקשה על הספה והחיים, שנראים היו שלווים לרגע, מיוצבים, התפרקו להם לאלפי חתיכות קטנות.
אז הם נסעו בשתיקה.
הכי נורא היה שדניאל לא הכיר את עצמו ככה; מריר, ציניקן, נוטה לכעוס. זה לא היה הוא, בזה הוא יכול היה להישבע. היו מרחבים בחייו – בעברו, ליתר דיוק – שהוא היה בהם הליצן. בתיכון הוא היה זה שמתפרע, שמשתכר כשאפשר, שמריץ בדיחות. בצבא היה זה שהיו מעלים אותו לסיורים כדי לא להירדם. אפילו באוניברסיטה, בחוג לכלכלה, הוא היה חייכן. לא הכי מצחיק או סוחף, אבל בהחלט בחור נחמד.
"בחור נחמד", זו הייתה הגדרה שיכולה לתאר אותו היטב. אלמלא הילדים.
הוא היה על הסף. כל הזמן הוא היה על הסף. העצבים שלו, שהיו הדבר שבו התגאה הכי הרבה – האדישות שלו, היכולת לספוג, היכולת לנשוך שפתיים ולהמשיך – התפרקו לחלוטין. למפרע הוא הבין שזה לא שהיה עמיד, זה שפשוט לא היה לו מספיק אכפת מדברים. עכשיו אכפת לו, ולכן המצב כל כך בלתי נסבל.
זו לא הייתה אשמתם, זה היה החלק הגרוע יותר. אם הייתה אשמה לזרוק על מישהו, או מישהי, אולי המצפון שלו היה מתנקה. הם היו ילדים קטנים. רוני הייתה בת חמש. אוריה היה בן שמונה חודשים. אי אפשר להאשים ילד בן שמונה חודשים בזה שהוא לא יכול לעשות קקי, נכון? אבל גם אי אפשר להאשים את אבא שלו שעומד ומתחנן אליו, תעשה קקי, תעשה קקי, תשתוק. רק תשתוק. אני לא מסוגל לשמוע את זה יותר.
איזה מין הורה הוא שאומר לילד שלו לשתוק.
הרמזור התחלף לירוק. דניאל המשיך ישר בצומת, במקום לפנות שמאלה.
"לאן אתה חושב שאתה נוסע?" שאלה יפעת. היא כעסה עליו, זה היה ברור.
"לקפה של חדווה," הוא אמר.
"לקפה של חדווה?" היא חזרה אחריו בתדהמה. "אתה מבין שהילדה שלך במצב חירום?"
"הרופאה אמרה שהיא לא במצב חירום," הוא אמר. זה השתיק אותה. היא לקחה אותם לרופאה, היא תיאלץ להקשיב לרופאה. אין ברירה.
"ומה יש בקפה של חדווה?"
"נשב רגע, נאכל," אמר דניאל.
"טוב," אמרה יפעת.
הוא אף פעם לא ידע אם ה'טוב' הזה הוא הסכמה או אי הסכמה. מה זה אומר, 'טוב' פסקני שכזה, שבאותה מידה יכול היה להיות 'רע' ואיש לא היה יודע, אבל את הפנייה שמאלה הוא כבר פספס, והם נסעו לקפה של חדווה.
רק כשיצאו מהרכב הבין את הבעיה. רוני ריחפה קצת מעל האקרשטיין. לא המון, מספיק בשביל שאנשים ישימו לב, ירימו גבה. הוא הרים אותה בידיים – היא הייתה קלה, אבל לא קלה מדי. יותר קלה מבדרך כלל, הוא יכול היה להישבע. בכל אופן היא נאחזה בו היטב. חיבקה אותו הרבה יותר מדי חזק, כאילו אם לא תיאחז בו, תתעופף. הוא תהה איך היא מרגישה. איך זה לא להצליח לדרוך על האדמה?
היא חיבקה אותו יותר ויותר חזק, כאילו היא מפחדת שהוא יהיה זה שיתעופף. כי אם יש משהו שילדים שמים אליו לב, זה כשבין ההורים שלהם תופחת ועולה איזו מריבה. והיא הבינה – כלומר רוני הבינה – שמשהו לא בסדר קורה, ושהמשהו הזה קורה בגללה, ושעכשיו ההורים שלה רבים בגלל זה.
גל של רחמים שטף אותו; איזה מין אבא הוא, שהילדה שלו מפחדת ככה בגללו?
יפעת הלכה לידו. עדיין שותקת. רותחת מזעם, כנראה.
"יפיתי," הוא אמר לה. היא הביטה בו. "יפיתי, יהיה בסדר."
"איך אתה יודע?" היא שאלה.
"יהיה בסדר," דניאל הקפיץ את הגבות הצידה, לרמוז לה על רוני. היא הבינה. כלומר יפעת הבינה, ושתקה. היא שתקה גם כשנכנסו דרך המוני האנשים שישבו שם, בבית הקפה, גיא שעדיין היה שם, נפגש עם דורון ושלומית ומיכאל הבת, והיא שתקה כשדניאל הנהן לכולם בנימוס והם התיישבו ליד השולחן, וגם כשרוני התיישבה וריחפה קלות מעל הכיסא שלה, וגם כשהם הזמינו ארוחת בוקר זוגית ותוספת מיץ תפוזים לרוני, וגם כשדניאל פטפט ופטפט, מתאמץ להחזיק את חוט השיחה ולא לתת לרוני את התחושה שההורים שלה שותקים. אין דבר יותר נורא מהורים שותקים. כולם יודעים את זה. אז דניאל פטפט ופטפט, ויפעת שתקה.
האוכל הגיע. הם אכלו. זה היה אוכל טוב ומנחם. לחמניות טריות, חביתות תפוחות, סלט עם לימון ומלח ושמן, גבינות, זיתים. רוני מרחה ריבה על הלחמנייה, ודניאל, שבדרך כלל היה נוזף בה ומבקש שתאכל בריא, סיפר לה איך פעם, כשהיה בתיכון, לקח צנצנת ריבה שלימה ושפך אותה לתוך כיכר לחם שלימה ואכל את הכל, ואז היה לו כאב בטן למשך יומיים והופ, מאז הוא לא אוכל ריבה יותר. וכשאמר את זה, יכול היה להישבע שחיוך עלה לרגע על השפתיים של יפעת.
הוא ניצל את המומנטום. "מה נעשה?" הוא שאל אותה. ויפעת נאנחה ואמרה, "אני לא יודעת מה נעשה. אבל הרי אנחנו חייבים לעשות משהו, לא?"
"אני לא יודע מה, אבל," אמר דניאל.
"גם אני לא יודעת," אמרה היא. "נחשוב על פתרון. וגם, אתה יודע, זה לא שהיא בסכנת חיים".
זה היה נכון. לפחות חרדה אחת נחסכה מהם בסיטואציה הזו. הוא ממש הרגיש איך המריבה מתפוררת ביניהם ביס אחר ביס, כאילו מה שכילה בהם את אותותיו היה הרעב, ולא חילוקי הדעות. איך כל צעד מקרב ביניהם עוד קצת. הם אכלו, והזמינו קפה, ונתנו לילדה לטעום, ואכלו עוגייה קטנה עם שוקולד צ'יפס בפנים שהיה כל כך נימוח עד שהם היו חייבים להזמין עוד אחת. ואחרי כל זה, כשהזמינו חשבון וקמו ללכת, מאוששים, מחוייכים קצת, כבר כמעט ושכח דניאל שמשהו רבץ על כתפיהם בכל הבוקר הזה.
ואז נשמע ברחבי הקפה של חדווה קול מוכר, מחוייך, קצת מתפלא, כמו קולו האירוני, המתחנף של השטן, שרעם בקול בחלל בית הקפה וגרם לעוד ועוד מבטים, מבטים של גיא ודורון ומיכאל הבת, להינעץ בהם. והקול הזה היה קולו של שמיל, שאמר –
"מה, דני, הבת שלך מרחפת באוויר?"
