אני הכתבת לענייני חרדים של עצמי, בגלל שגדלתי ב"בית יעקב" אני מרשה לעצמי לפרשן, לפחות לעצמי, אירועים שמתרחשים בעולם החרדי. אומנם אני כבר הרבה שנים מחוברת לעולם החרדי רק בצורה עקיפה, בציבור החרדי, חוט אחד בלב שלי נמשך יותר מהאחרים ואני הופכת לפחות אובייקטיבית. אגב, כולנו פחות אובייקטיבים. מי שרוצה שיסגרו את הכבישים הראשיים ללוויה הוא לא אובייקטיבי, מי שלא רוצה הוא גם לא אובייקטיבי. אובייקטיביות זו מילה שצריך לשמור לפעמים הנדירות שהיא נכונה. רובנו רוב הזמן לא אובייקטיביים. אולי צריך להפקיע קצת את המילה סובייקטיביות מאווירת הגנאי שבה. אנחנו סובייקט ולכן אנחנו סובייקטיביים, הכול טוב.
כשהייתי נערה התארח אצל ההורים שלי בחור, חרדי ליטאי, הוא היה בן בית אצלינו מכל מיני סיבות. בשיחות על השולחן בליל שבת הוא הכיר לי את המושג "אנשים שמלפני המלחמה". "המלחמה" זו מלחמת העולם השנייה.
הרב קנייבסקי זצ"ל היה מהאנשים האחרונים ששייכים ל"אנשים שמלפני המלחמה", אנשים שידעו עמל ויגיעה ופשטות ברמות שכבר לא מייצרים כאלה יותר. בדורות שלנו מייצרים אנשים נהדרים, אבל לא כאלה. פטירתו של הרב קנייבסקי היא עוד מסמר בארון הדור שידע את יוסף. פטירתו של אחד מאחרוני הנפילים, משאירה את הדור שלא ידע את יוסף, דור שהכיר רק את הקצה האחרון של ענקי הרוח, יתום. חוטים אחרונים לעולם ההוא מתמוססים ואנחנו נשארים עם עולם מלא, גדוש, צבעוני, פתוח, זורם, אפשרי, מלא אבל חסר.
הרב קנייבסקי בחייו ייצג התממשות של ערכים שהעולם החרדי מושתת עליהם. לימוד תורה וחיי צניעות וחסד. תורה שאם תהגה בה יומם ולילה, אשכרה יומם ולילה, תהפוך בה והפוך בה ותמצא בה הכול, אפילו פוליטיקה. אם תלמד תורה כמו הרב, כמו מודל הנפילים מדור עתיק, ימשך לך ממנה הכול.
בעולם החרדי הפסוק מישעיהו "והיו עיניך רואות את מוריך" מייצר תעשייה שלמה. קלפים של רבנים, פוסטרים שתלויים בסוכה, ספרונים לעגלת תינוק. במקום קלפים של "סופרגול" ובמקום תיקי בית ספר עם תמונה של מסי, יש תיק שאפשר לקנות ב-19.90 ברמי לוי עם תמונה של הרב עובדיה יוסף. לעולם החרדי יש מרצ'נדייס משלו ועליהם מככבים אנשים זקנים שסוד הכוח שלהם הוא תורה וצניעות, למדנות וצדקה.
יודע כל ילד חרדי שגם אם הוא ספציפית, מוישי מהחיידר, לא ראה בעיניו את מוריו, הרי הוא יודע ששם, בדירה ברחוב רשב"ם 23 בבני ברק, יש שמורת טבע אמיתית. הבכי על לכתו של הרב קנייבסקי הוא גם בכי של חשש מהתעמעמות החלום והערכים שהוא בעצמו חי ומייצג. הרב קנייבסקי נבנה להיות סמל, גם עבור האוהדים שלו שנכנסו לרכב כדי לעמוד בפקקים בדרך ללוויה בידיעה שהם לא יגיעו אלא רק יעמדו בפקק לכבודו ויחזרו הביתה, וגם עבור המתנגדים. וכשסמל נופל קורס דבר שלם גדול יותר מסך חלקיו.
