הכיסא בחדר ההמתנה היה מעט נוקשה, והדגים באקווריום נעו כרגיל במעגלים חסרי עניין, ונראו כמו קלישאה על חדר המתנה של פסיכולוג. פורים ניחם את עצמו שאף אחד כאן לא מרעיש ברעשן, או מתנפל על מישהו אחר בחיבוק מוחץ מדי. הוא לא היה צריך להמתין הרבה זמן הפעם – חמש דקות אחרי שהתיישב הדלת נפתחה, ומשם יצא להפתעתו ט"ו באב.
"מה נשמע?" בירך אותו פורים לשלום. "לא ידעתי שגם אתה מטופל אצל חגית".
"זו הפעם הראשונה שלי", אמר ט"ו באב והסמיק מעט, עד שהלחיים שלו תאמו את הלבבות המודפסים על חולצתו. "מאוד המליצו לי עליה, והחלטתי שהגיע הזמן לתת לזה צ'אנס. מה איתך, מטפל בעניין של האלכוהוליזם, אני מניח?"
"אין לי שום בעיה של אלכוהוליזם", נעלב פורים.
"סליחה, לא התכוונתי – אתה יודע שאני אוהב אותך –" גמגם ט"ו באב. הוא פשפש בכיסיו – אולי כדי לשלוף מהם בונבוניירה או זר פרחים כפיצוי, הניח פורים – אבל לפני שהספיק להוציא את היד נשמע קולה של חגית: "אפשר להיכנס". פורים טפח על כתפו של ט"ו באב ונכנס פנימה בזריזות, וציין לעצמו שאיכשהו כל מפגש עם ט"ו באב הופך לסיטואציה מביכה.
"שלום, פורים. נחמד שהגעת", חייכה אליו חגית בחיוך הקבוע שלה, שנראה גם הוא כמו קלישאה על חיוכים של פסיכולוגים.
"כן, כולם אמרו לי את זה ביום חמישי", אמר פורים ותפס את מקומו על הכיסא שמולה. "חוץ מהירושלמים, כמובן…"
"…שאמרו לך את זה ביום שישי", השלימה חגית. "נו, ואיך היה?"
"היה בסדר סך הכול. אני גם מרגיש שהשיחות שלנו עזרו לי השנה לקחת את הדברים קצת אחרת. עדיין היה קצת מורכב, אבל לפחות הבנתי קצת יותר למה אנשים מנהלים איתי יחסים מורכבים. זוכרת את מה שדיברנו על הפומו?"
"זוכרת, כמובן. אמרת שאולי אנשים מאוד מתבאסים מזה שלא משנה לאיזה מקום הם ילכו, הם מפספסים חמישה אירועים אחרים שמתרחשים באותו זמן – מסיבות והקבלת פני רב וריקודי רחוב ולא יודעת מה – ובגלל זה הם חיים בתחושת החמצה תמידית".
"בדיוק", אישר פורים. "אבל השנה התחדד לי שזה יותר עמוק. העניין הוא שכולם מעמיסים המון ציפיות על הכתפיים שלי".
"מעניין", התעוררה חגית. "איזה סוג של ציפיות?"
"את יודעת למה הם משווים אותי?", נאנח פורים. "ליום הכיפורים, לא פחות. אומרים ששנינו הימים הכי קדושים בשנה. אני – חג מדרבנן שתיקנו לזכר הצלה, יחד עם יום הכיפורים – שהתורה מקדישה לו פרק שלם ובו צמים ומתעלים וה' מוחל לעוונות והכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים. לפעמים הם גם אומרים שאני כמו שבועות, שגם אצלי קיבלו את התורה. ואז הם מוסיפים שבפורים אתה מתחבר למהות הפנימית, חושף את העצמיות, שאצלי מסירים את כל המסכות ומתחברים למה שאנחנו באמת. שאני החג של קידוש החומר, העלאת הניצוצות.
ואני, מה אני כבר? תיקנו אותי לזכר הסיפור של המגילה. המן רצה להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים ומרדכי ואסתר הצליחו לעצור אותו ולהפוך את הגזרה. אני חושב שאולי זה פשוט לא מספיק לחלק מהאנשים, כי זה היה פעם מזמן לפני יותר מאלפיים שנה, אז הם מעמיסים עלי עוד ועוד מסרים. הדור קבלוה, התחברות לאני הפנימי שלך, קידוש החומר וכל זה.
ואז הם מתחילים עם כל ההכנות המטורפות האלה – תחפושת משפחתית, משלוחי מנות לשלושים משפחות אחרות ועוד כמה ספייר שאם מישהו ששכחנו יביא לנו משלוח… מה כבר רציתי, שישבו לסעודה יפה, ישירו שירים, יגידו דברי תורה וישתו קצת? ועוד לא דיברנו על זה שכל הבנות לא אוהבות אותי…"
"דיברנו", קטעה אותו חגית.
"באמת?"
"כן. בעשר הפעמים הקודמות".
"בסדר, בסדר, אז כן דיברנו", נכנע פורים. "בכל אופן, עם כל הציפיות והאכזבות האלה, אני מתחיל להבין למה חלק מהאנשים מאוד נלחצים כשאני מגיע. אני עוד לא יודע איך לשכנע אותם שלא יתלו בי את הציפיות המוגזמות האלה, אבל לפחות הבנתי את הבסיס, לא?"
"בהחלט. ואולי זה לא התפקיד שלך לשכנע את כולם", הרגיעה חגית. "כל אחד יעשה את תפקידו. אתה תגיע ותנסה לשמח, מי שלוקח אותך קשה ייקח אותך קשה". היא הביטה בשעונה. "הזמן שלנו נגמר. אני חושבת שמאוד התקדמנו. ניפגש כרגיל בשבוע הבא?"
"בהחלט", אמר פורים. "תאמיני לי, חבל שאני לא יכול לבוא פעמיים בשבוע". הוא התרומם מהכיסא ופנה לעבר הדלת.
"אגב, ד"ש מאחיך הקטן", נזכרה חגית.
"אה, הוא היה כאן?" שמח פורים. "באמת המלצתי לו לבוא. דיברתם על משבר הזהות שלו? שנים אני מנסה להסביר לו שהוא דווקא יותר מיוחד ממני כי הוא נדיר יותר, והוא לא ממש משתכנע. תמסרי ד"ש בחזרה".
"אתה בטח יודע שאני לא יכולה להרחיב על תוכן הטיפול", אמרה חגית ביובש. "חיסיון מטופל-מטפלת. בכל אופן הוא בחור מאוד נחמד. אבל אני אפגוש אותך לפני שאני אפגוש אותו שוב – הוא לא יכול להגיע בשבוע הבא, אז קבענו לעוד שבועיים. או שלושה, אני לא בטוחה כרגע…"
"לא קריטי", חייך פורים. "אז להתראות בשבוע הבא".
הוא סגר אחריו את הדלת. מישהו כבר ישב בחדר ההמתנה, על אותו כיסא לא נוח שפורים ישב עליו לפני הפגישה. זה היה בחור לא מוכר, שחבש מגבעת ועטה חליפה שחורה ארוכה. לרגע פורים חשב שזו תחפושת, אבל הוא הזכיר לעצמו שהוא כבר עבר. ובכל זאת, הוא יכול היה להישבע שהבחור שישב שם על הספסל וזמזם ניגון חרישי הדיף ניחוח קליל של אלכוהול.
"שלום", הוא בירך את הבחור. "אני פורים, אני פורים. אתה חדש פה?"
הבחור הרים אליו את מבטו מבעד הקנייטש של המגבעת. "שלום עליך", הוא הושיט את ידו ללחיצה. "כן, אני די חדש פה. י"ט כסלו, נעים להכיר".
