את הרשימה הזו והבאה אחריה מבקש אני להקדיש לפילוסופיה של הפרשנות ולשיטותיה השונות. כשאנו דנים במתודה של הפרשנות, יש להבדיל בין המתודה ובין הפרשנות עצמה. לאורך ההיסטוריה נוכל למצוא פרשנים מעולים, אף על פי שאינם יודעים או מודעים למתודה שבה הם משתמשים. כך גם להפך; ישנם תיאורטיקנים של פרשנות שאינם יודעים כלל לפרש טקסט. הייתי מדמה זאת להבדל שבין פדגוגים גדולים ובין מורים לפדגוגיה.
את כל אחת מהמאות האחרונות ניתן לדעתי לאפיין לפי עיקרון מסוים. למשל, במאה ה־18 מילת המפתח הייתה טבע. במאה ה־19 היו שתי מילות מפתח: אבולוציה והיסטוריה. המאה ה־20 הייתה המאה של השפה, כאשר בכל תחום בלטה המרכזיות והחשיבות של השפה. לדעתי, באופן מוגזם.
במהלך המאות הללו התפתחה במקביל גם תורת הפרשנות, או בשמה הלועזי: הרמנויטיקה. מילה זו היא בעצם קלאסית. אחד הספרים של אריסטו בתחום הלוגיקה, נקרא הרמנויטיקה. התרגום שלו לעברית בתקופה הקלאסית היה "מליצה", במובן של "הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם" – המתרגם שבין יוסף לאחיו במצרים. אכן, בלשון חז"ל, המושג "תרגום" קרוב לפרשנות. כך למשל אומר ר' יוחנן (בבא מציעא מא): "מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא, מובלנא מאניה בתריה לבי מסותא". ר' יוחנן מבטיח שמי שיוכל לתרגם, כלומר לפרש, את שני חלקי המשנה העוסקים בחבית לפי אותו תנא, הוא יוביל את בגדיו אחריו לבית המרחץ. כאשר בפנינו טקסט, אנו צריכים לתרגם אותו לא לשפה אחרת, אלא באופן שנבין אותו. זו משמעות המושג "הרמנויטיקה".
הסבר מול הבנה
בהכללה נוכל לומר שישנן שלוש תקופות מרכזיות בהרמנויטיקה. בתקופה הקלאסית העיסוק בפרשנות התמקד בכתבי הקודש, בין בעולם היהודי ובין מחוצה לו. הרפורמה בנצרות הפכה את הפרשנות לחשובה הרבה יותר. הנצרות הפרוטסטנטית חזרה לעסוק בטקסט, דבר שלא היה מקובל בעולם הנוצרי שקדם לרפורמה, ואת מקומה של הכנסייה תפס העיסוק בטקסט ובפרשנותו.
לקראת סוף המאה ה־19, תיאולוג חשוב בשם פרידריך שליירמאכר היה הראשון שפיתח את מושג ההרמנויטיקה. הוא טען שאפשר לדבר על פרשנות בהקשר רחב יותר מאשר בתחום התיאולוגי, ושהיא יכולה וצריכה לעסוק בסוגים שונים של טקסטים.
בתקופה השנייה של ההרמנויטיקה, היא הופכת למאפיין חשוב של מדעי הרוח בכלל. מי שפיתח רעיון זה הוא ההוגה הגרמני וילהלם דילתיי. הרעיון המרכזי שלו הוא שיש הבדל עקרוני בין מדעי הרוח למדעי הטבע. במדעי הטבע המפתח הוא ההסבר. לעומת זאת במדעי הרוח אנו משתמשים בעקרון ה"הבנה". במדעי הטבע, ה"הסבר" מחפש את התיאוריות, החוקים והכללים, כמו ניוטון המזהה בסיבוב הירח ובנפילת האבן את אותו כלל – גרביטציה. זהו הסבר. אך האם אנו מבינים זאת? לא. אולם במדעי הרוח זקוקים אנו למשהו אחר, למשהו שהוא מבחינה מסוימת כבר "פרשנות". למשל, פרשנות של ההתנהגות האנושית.
התקופה השלישית הייתה תקופה של מהפכה גדולה בהתייחסות לפרשנות. היא חלה במאה ה־20 וקשורה בעיקר להוגה הגרמני הנס גאורג גדמר, שהיה תלמידו של הפילוסוף מרטין היידגר. הוא פיתח את הרעיון של ההרמנויטיקה, ורצה להחיל אותו על כל המציאות. לא רק מדעי הרוח, אלא גם מדעי הטבע. אם נראה במדע פרשנות של ספר הטבע, גם כאשר אנו לומדים על העולם אנו עוסקים בפרשנות. בניגוד להבחנה הקודמת בין עולם הרוח לעולם הטבע, כעת הכול פרשנות.
דבר זה נתן דחיפה גדולה להרמנויטיקה, אך גרם להתפוצצות של המושג. הוא הוביל לדעתי לאחת הבעיות הגדולות של הפילוסופיה, שהתפתחה לקראת סוף המאה ה־20 ואיתה אנו חיים היום, והיא הרלטיביזם. דהיינו, שכל אחד רשאי לפרש את המציאות כרצונו, ואין לבקר פרשנות אחת על פני השנייה. גישה זו היא אחד מהיובלים שהובילו לתרבות ולמחשבה הפוסט־מודרנית.
מי היה הנביא של הגישה הזו? לדעתי, היה זה ניטשה. ניטשה בעצם טען שאין אמת. יש פרספקטיבות שונות, פרשנויות שונות של כל אחד ואחד. זה מוביל לכך שאיבדנו את נקודת ארכימדס, נקודת שיווי המשקל שממנה יכולים אנו לשפוט ולהכריע מי צודק. כל זה הלך לאיבוד.
מעבר לשפה
אם ניישם רעיונות אלו על פרשנות הטקסטים, תהליך זה הוביל לאובדן הפשט. פעם יכולנו להתווכח ולומר שלטקסט יש "פשט". מהו "פשט"? לדעתי הכוונה הפשוטה במילה זו היא מה שהמחבר התכוון לכלול במילים. אולם אם הכול פרשנות, אם הכול "דרש", אז אין כבר שום משמעות למושג פשט. זו אחת הנקודות המרכזיות בפרשנות של סוף המאה ה־20.
אומנם בעולם האקדמי עדיין חיים גם עם התפיסות הקודמות של ההרמנויטיקה, שבהן ניסו לבנות מתודה רצינית של פרשנות ולהבחין מתי אנו מפרשים "פשט" ומתי לא, ושהפרשן היה צריך לתת דין וחשבון ולהצדיק את פירושו. אולם יותר ויותר, הרחבת הגבולות של ההרמנויטיקה גרמה לאובדן הקריטריון האובייקטיבי שעליו צריך המפרש להישפט. יש החושבים שבכך נותנים כבוד מחודש לפרשנות, ובפרט ל"דרש" היהודי הקלאסי. אכן, הפרשנות היהודית התעלמה פעמים רבות מהפשט. מעניין הדבר שבהרבה מקומות בעולם, כמו באקדמיות בצרפת ובארה"ב, פורח העיסוק בפרשנות היהודית. הם מסתכלים על הפרשנות המדרשית והקבלית כאב־טיפוס ודגם לפרשנות המודרנית. אינני מסכים עם זאת, ולדעתי אנו מצויים היום במקום שונה.
ההרמנויטיקה בנוסחה החריף יותר אף טוענת שבעצם אין שום דבר מעבר לטקסט ולשפה. אלו רעיונות של המאה ה־20, שכאמור שמו את השפה במרכז. אנו חווים את המציאות דרך השפה, ולא יכולים לצאת מעבר לה כדי לראות מציאות אחרת. לכן השפה היא שיוצרת את המציאות כפי שאנו חווים אותה.
אינני מקבל גישה זו, וברצוני להציג כנגדה גישה אחרת. פרנץ רוזנצווייג אומר שהשפה היא נדוניה שהאל נתן לאדם. זהו חסד שהאל עשה עימנו. אולם הנדוניה הזו איננה אינסופית. השפה אכן מלמדת אותנו רבות, יש בה משהו מופלא וחכמה גדולה. היא איננה רק כלי המשמש אותנו, ויש בה חיים בפני עצמה. אם נלמד את השפה ונתעמק בה, נוכל ללמוד דברים רבים ונפלאים על המציאות. זו הייתה דעתם של רוזנצוויג, של לוינס וגם של רש"ר הירש, שעסק רבות בפירושיו בניתוח השפה העברית (ואף הגרמנית) והפיק מכך תובנות מעניינות מאוד.
עם זאת, השפה איננה מעל המציאות. המציאות קודמת לשפה, ולדעתי ישנו תחום מהותי נוסף שקודם לשפה והוא העולם הפנימי שלנו. הייתי מנסח זאת כך: הפנומנולוגיה קודמת להרמנויטיקה. ישנן חוויות יסוד שקודמות לשפה ואינן מוכלות בה. על זאת ועוד נמשיך ונדון ברשימה הבאה.
